פרשת אמור

פרק כ"א: חוקי הקדושה של הכוהנים

לאחר שהתורה עסקה בענייני הקדושה הקשורים בעם ישראל בכללותו -החל מאיסורי האכילה, איסורי עריות, דיני טומאות למיניהם וכדומה, מגיעה התורה להתמקד בקדושות הקשורות במקדש והראשונה שבהם היא קדושת הכוהנים.

קדושה זו תעסוק בהיטמאותם למת, מצבים שונים הקשורים בגופם (מומים שונים הפוסלים אותם מלשרת), ובבני משפחתם (נישואין ובת כהן שזנתה למשל).

בעל ספר יראים (שכ"ו) מסביר את הצורך בקדושת הכוהנים ברצונו של הקב"ה שגם משרתיו יהיו קדושים כמוהו ושקדושת הקב"ה באה לידי ביטוי בקדושת הכוהנים:  …לא יחללו שם אלוהיהם. שֵם יוצרנו יתפאר נצח שצווה שיהיו כוהניו משרתיו קדושים דכתיב בפ׳ אמור אל הכוהנים ולא יחללו שם אלוהיהם פי׳ יקדשו עצמן במעשיהם וישמרו עצמן בקדושה ובטהרה ולא יחללו שם אלוהיהם שלא יבזו שלחן קודש..

הרד"צ מסביר: כשם שעם ישראל נבחר בבחינת ממלכת כהנים מתוך האומות וחוייב ללכת בדרכי הקדושה, כך נבחר מתוך עם ישראל שבט כהנים, שבט לוי (השווה דברים י׳:ח׳), והמובחרים משבט זה, אהרן ובניו, לוקחו במיוחד (דברים י״ח:ה׳, במדבר ט״ז:ה׳) שהם יתנהגו בקדושה יתרה וישמשו דוגמה להם.

פרק כ"ב: המשך קדושת הכוהנים, קדושת הקורבנות

התורה ממשיכה בקדושת הכוהנים, ולאחר שבפרק הקודמת התייחסה למי הכהן שאינו יכול לשרת בקודש, כעת היא מתמקדת בכוהנים שיכולים לשרת ובקדושות שלהם- טומאות למיניהן (צרעת, זיבה, קרי, טומאת נבלה ועוד). 

בנוסף מונה התורה מי נחשב כחלק מזכויות הכהן משפחתו ומקנת כספו. 

לאחר מכן ממשיכה התורה ומונה אילו מומים פוסלים בקורבן, שכשם שהכהן המקריב צריך להיות קדוש ממום כך גם הקורבן המוקרב.

פרק כ"ג: פרשת המועדות

לא רק האדם והבהמה חלים עליהם דיני קדושה, ישנם גם ימים שהם מקודשים לעם ישראל, ולא זו בלבד, שלמרות שהימים ניתנו מאת הקב"ה ישראל הם אלו שמקדשים אותם במעשה: הָיְתָה שָׁנָה צְרִיכָה לְעַבֵּר וְיָשְׁבוּ וְנָשְׂאוּ וְנָתְנוּ וְגָמְרוּ וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְעֻבֶּרֶת עַד שֶׁאֵרַע דָּבָר, יָכוֹל תְּהֵא מְעֻבֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, מוֹעֲדָי״ אִם קְרִיתֶם אַתֶּם הֲרֵי הֵם מוֹעֲדָי, וְאִם לָאו אֵין מוֹעֲדָי. (ילקוט שמעוני)

בפרשה מונה התורה את הימים המקודשים וכוללת בתוכם את השבת, ומכאן למדו חכמים על חשיבות המועדות:

מָה עִנְיַן שַׁבָּת לְעִנְיַן הַמּוֹעֲדוֹת?
אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְחַלֵּל אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ חִלֵּל שַׁבָּתוֹת, וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם שַׁבָּתוֹת. (ספרא ויקרא).

פרק כ"ד: א'-ט' – השלמה לחוקי המועדים

התורה מצווה בפסוקים אלו על שתי מצוות: נר התמיד ולחם התמיד. לגבי מקומן של מצוות אלו עולה השאלה: מה עניינם כאן?

האברבנאל מסביר שעד עתה לא צוו שתי מצוות אלו, ורק נאמר שעתידין להצטוות, ולכן היה צורך לחייב את בני ישראל להביאם. מבחינת מקום הציווי מסביר הרב: הנה א״כ ביארה התורה ענין השמן להדלקת המנורה והסלת ללחם הפנים לפי ששניהם היו באים משל צבור כקרבנות המועדים. משמע מכיוון שיש דמיון בינם ובין המועדות- לכן צוו כאן.

הרמב"ן מסביר זאת מבחינה טכנית: השמן שכבר הובא היה מהנשיאים ומנדבת בני ישראל, אך הוא נגמר ולכן: ועכשו כלו השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה, וצוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון. וכן כותב הספורנו: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן – אחר שכלה השמן שהתנדבו במלאכת המשכן צוה שיביאו לדורות.

דעות נוספות מביאים חכמים, אך נביא את דברי הרד"צ הופמן האומר שיש ארבעה דברים שהיו קרבים תמיד במשכן: נר התמיד, תחם הפנים, עולת התמיד והקטורת. במועדות היו מוסיפים על עולת התמיד קורבנות, ביום הכיפור היו מוסיפים על הקטורת (מנה שהייתה נכנסת לקודש הקדשים), ואילו על הנר ועל הלחם לא היו מוסיפים, ולכן על מנת להדגיש ששתי מצוות אלו נשארות במתכונתם גם במועדים הביאה אותם התורה כאן: 

ורק נר-התמיד ולחם-התמיד נשארו במתכונתם ולא נשתנו במועדים. וזאת היה צורך להבליט על־ידי סידור שתי המצוות הנזכרות סמוך לחוקי המועדים.

פרק כ"ד: י' – כ"ג – המגדף ודיני נזיקין

פרשת המגדף עוררה שאלה ביחס למקומה כאן:

היו בפרשנים שסברו שהיא התרחשה בזמן אחר אך יש קשר לנושא כאן שגרם לכתוב אותה כאן: ויצא בן אשה ישראלית – זה מעשה היה במדבר סיני שנאמר (במדבר א׳:נ״ב) וחנו בני ישראל איש על מחנהו. ולמה נסמכה פרשה זו לעניין שלמעלה לומר לך ומה זה שלא חלק אלא על נטיעת אהלו שבא ליטע אהלו במחנה שלא כראוי גרם לעצמו סקילה. החולק על הכהונה לא כל שכן. (לקח טוב). 

האבן עזרא מעלה סברה: ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה. אולי דבר המקלל דברים אשר לא כן, בעבור הלחם והשמן והקרבנות.

לעומת זאת הרמב"ן ואחרים רואים קשר ישיר בין האירועים וסוברים שהתרחשו כאן: וטעם הזכיר זה בכאן כדברי האומר: מפרשה של מעלה יצא (ויקרא רבה ל״ב:ג׳), כי חטא בשפתיו על אשי י״י והוכיחו האיש הישראלי, וינצו שניהם, ויחר אפו וקלל בנפשו.

ויותר מכל נראים דבריו של שד"ל הקושר את הדברים עם הנושא השזור לאורך כל הפרשיות האחרונות- הקדושה: אחר שהשלים המצות שהן בעבור כבוד שמו ית׳ (הקרבנות והחגים ומשפטי הכהנים) סיים בעונש המקלל את השם, שהוא הקצה האחרון המתנגד לכל המצֻוֶה עד כאן. והנה עד כאן לא בא שום צווי על זה (כי אלהים לא תקלל {שמות כ״ב:כ״ז} הוא על הדיינים) כי אין להעלות על הדעת שאיש מישראל יקלל את השם, ומעולם לא היתה התורה מזהרת על זה אלמלא המקרה שקרה כי בן איש מצרי עשה התועבה הזאת, ואחר שקרה המקרה באה עליו האזהרה, ונכתבה כאן לסיים כל המתיחס לקדושת השם.

ראב"ע מסביר את המצוות הקשורות בדיני נזיקין המובאות כאן בהקשר למעשה האלימות בו השתתף המגדף.