לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה

" שעצם שאיפת הצדק… היא בעצמה ההשפעה הא-להית היותר מאירה"

בשנים האחרונות יש מתח המתקיים בין רצון הפרט להתקדם, להשיג יותר הישגים, לדאוג לצרכים שלו לבין הרצון והשאיפה לבנות אומה ולקחת בה חלק משמעותי. המלחמה האחרונה הכריכה את מרבית האנשים בחברה הישראלית פשוט להכריע בחשיבותה של האומה הישראלית ואנשים עושים את זה בגבורה עילאית עצומה, עד כדי מסירת נפש בדיוק כמו שהתבשרנו הבוקר על נפילת שני חיילים.

המתח הזה, בין האומה, צרכיה ורצונותיה לבין האני שלי, האינטרס והרצון הפרטי חייב להתברר גם שלא בימי מלחמה וגם אצל אותן אוכלוסיות אשר בוחרים שלא לקחת חלק. איני מדבר רק מאמץ מלחמתי, גם ללא מלחמה יש בנייה של אומה ורצון אלוקי שצריך ליישם. אז אם היה למי מאיתנו ספק, האם יש דבר גדול מאיתנו, האם צרכיה של האומה הישראלית קודמים לצרכנו האישיים הגיעה המלחמה והוציאה את האמת הנחבאת בנו החוצה, ממש לקראת סבב שלישי או רביעי. אבל האמת היא שהתורה מדריכה אותנו בזה כבר מנתינתה לבני ישראל.

על מספרים ובני אדם

ביצי דגים ברוטב מרוקאי

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם

ברכות יצחק

לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה

השבת אנחנו קוראים אץ פרשיות "אחרי מות-קדושים", פרשיות המכילות יסודות בסדר החברתי של האומה הישראלית. לאחר שפרשת "אחרי מות" פותחת במעמד הנשגב ביותר בשנה, עת נכנס הכהן הגדול לבית המקדש ביום הכיפורים, היא עוברת להתעסק עם הפעולות הנמוכות ביותר בחברה – כיסוי ה דם ואיסורי עריות. פרשת "קדושים" כולה היא סדר חברתי אחד גדול והיא מפרטת מצוות ואיסורים הבונים חברה ראויה, טהורה וקדושה.  

האנטיתזה של האומה הישראלית היא אומת מצרים והחברה המושחתת אשר ממנה יצאו בני ישראל ולכן, לאורך פרשיות אלו מוזכר יסוד בבניית חברה ראויה: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ג). הדברים ברורים כאשר מדובר בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה או עבירות חמורות אחרות, אבל מדוע התורה מצמידה את האמירה היסודית הזאת לאיסור רמאות במשקל או במשורה :

" לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה׃ מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

מה העניין של המשקולות והמשורה, יש עבירות הרבה יותר חמורות בתורה שאין ספק שנעשו בארץ מצרים ולא הוצמד אליהם אזכור מצרים ? ומדוע שמים באותו הפסוק עול במשפט ועול במשקולות ?

המדרש מלמד אותנו יסוד גדול, הקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים על מנת שנקיים חברה צודקת וראויה, חברה בלי שקרים ורמאיות, גם לא הקטנות ביותר  :

"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" – על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות מדות. שכל המודה במצות מדות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מדות כופר ביציאת מצרים". (ספרא, קדושים, פרק ח י׳)

עד כדי כך זה יסודי שהמדרש קובע שמי שכופר באיסורי המשקולות והמידות ומרמה את חברו ברגע שהוא מוכר לו מוצרים במשקל, כאילו כופר ביציאת מצרים. רש"י (1050-1104, צרפת) מסביר מדוע:

"אשר הוצאתי אתכם. … דָּבר אַחר אֲנִי הִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, וַאֲנִי הַנֶּאֱמָן לִפָּרַע מִמִּי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בַּמֶּלַח לְהוֹנוֹת אֶת הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין מַכִּירִין בָּהֶם". (רש"י על ויקרא יט, לו)

אומר הקב"ה לעם ישראל, אני ידעתי להבחין בזמן מכת בכורות מיהו בכור ומי אינו בכור, ידעתי להבחין מי היה ביאה ראשונה ומי היה לאחר מכן, אז בוודאי שאני מסוגל להבחין במשקלות פגומות או בשקרי המשקל. רש"י מסביר שאנשים היו טומנים את המשקולות המקוריות במלח ובכך היו מגדילים את המשקל מבלי לשנות את המשקולת שכן היא ספגה לחות: "לטומן משקלותיו – המנה או הפרס, טומן במלח להכבידו וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו" (בבא מציעא סא, ב).

במצב שבו טומנים את המשקולות במלח, הרי שאי אפשר לזהות את זה בעין אנושית, אבל הקב"ה בוודאי יודע ולכן, מי שכופר ביכולתו של הקב"ה להבחין בהכבדת המשקולות, בוודאי גם כופר ביכולתו של הקב"ה לזהות  בכורות בעת יצירת מצרים.

אשר תשים לפניהם

אברם העברי

לבוא עם העם או להביא את העם?

לקראת שבת הגדול

כי אין לך דבר שקר כמו המשקר במדות ובמשקלות

המהר"ל (1512-1609, פראג) מסביר שמהות היציאה של בני ישראל ממצרים היא לצאת מהחומר, לפרק את השעבוד מהחומר ולקיים אומה אלוקית וזאת הסיבה שבני ישראל קיבלו את מצוות השבת שגם בה מוזכרת יציאת מצרים ועל אותו משקל הם צוו על המידות והמשקל:

"כי כבר אמרנו כי היציאה מבית עבדים הוא מורה על הפרישה ועל ההבדלה מן דבר הגשמי. כי העבד, כמו שידעת פעמים הרבה מאוד, הוא ענין חמרי, שאין משועבד ומתפעל רק החומר, כמו שנתבאר פעמים הרבה. והפרישן מן החמרי מה שהיו עבדים, וזה מורה על מעלה נבדלת מן הגשמית…אבל ישראל במה שהם בעלי שלימות, יש להם שבת, כי השבת מורה על ההשלמה. וכן במשקלות כתיב : "מאזני צדק איפת צדק וגו' אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"…. זכר גם כן יציאת מצרים לטעם זה עצמו, כי אין לך דבר שקר כמו המשקר במדות ובמשקלות. והטעם הוא כי דבר שהוא עשוי למדה להשוות את הדבר, והוא יוצא בהם מן השווי, דבר קשה הוא זה. ובמדרש "מאזני מרמה תועבת ה'", אמר רבי חוניא, אם ראית דור שמדותיו שקר, מלכות בא ומתגרה בו, ונוטלת מה שבידיהם….וביאור זה, כי החטא הזה קשה במה שהוא משקר בדבר שהוא עשוי להשוות, וקושי החטא גורם שהמלכות הוא קשה, ונוטלת מה שבידיהם, כי ראוי הוא זה לפי ערך חטא הקשה". (גבורות השם מ״ה, ב׳)

אדם המשקר במידות ובמשקל מוכר את ערכי הצדק עבור עוד רווח של כמה שקלים. אדם שמסוגל למכור לאדם ק"ג עגבניות ולדעת שזה בעצם 900 גרם של עגבניות, הוא אדם שפועל על ערכים מקולקלים שיחריבו את החברה בה הוא חי. אותו אדם חוזר בעצם להיות עבד, עבד לכסף ולחומר, עבד לשקר ולכן בא הקב"ה ואומר באופן ברור – אל תחזרו להיות עבדים משועבדים לחומר, תגדילו את הרוח והאלוקות.

עבורי אותו אדם אשר מרמה את חברו מבלי שהוא ישים לב, אומר שהרווח האישי שלו חשוב יותר מבניית חברה מתוקנת. האינטרס הפרטי שלו הרבה יותר חשוב מתקינותה של החברה והאומה בה הוא חי.

מידות הן היסוד לחיי חברה

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מתייחס לעובדה שהתורה חיברה בין עול משפט לעול במידות והוא סבור שפרשה זו מסיימת ביציאת מצרים כדי לעמוד על חשיבות ציווי זה במערכת החברתית ומתוך כך הוא גוזר שתי יסודות עליהן צריכה החברה הישראלית להיות מושתתת:

"פרשת מידות מסתיימת ביציאת מצרים, דבר המראה על חשיבות פרשה זו בתורה. ביציאת מצרים למדנו על השגחת ה' בקרב הארץ – בחיי האומות עלי אדמות. למדנו אם כן גם שאנו קנויים לה', ויסודות חובתנו אליו הונחו לעולמי עד. על יסוד כל זה מצווה ה': "לא תעשו עול במשפט וגו' מאזני צדק" וגו'… דיני מידות ומשקלות צדק, הושוו לדיני עריות. יתירה מכך, "קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות". עריות הן היסוד למוסריות אישית ולחיי משפחה, ואילו מידות הן היסוד לחיי חברה. אך התורה אינה אוסרת הונאה במידות ומשקלות רק בשעה שמשתמשים בהם בפועל עבור מעשה מרמה, שכן כפי שהערנו כבר, דבר זה מהווה "גזל מעליא". אלא התורה רואה את עצם החזקת המידות ואת עצם מעשה המדידה כמעשי משפט. כל מידה שברשותו של יהודי, כל חומר הנמדד על ידי יהודי, הופך למעשה יהודי של משפט, לסמל של כבוד יהודי למשפט. כך התורה מייצגת את המשפט עצמו – בצורתו המוחלטת ביותר – כמקדש שיש לכל יהודי לשמרו מחילול. רצון התורה הוא, שתחושה של משפט, כבוד למשפט, ויושר, יהיו תכונות נפש בסיסיות של העם היהודי.… פיכך מסתיים הפרק על קדושת החיים היהודיים בשתי דרישות, הכוללות את שני עקרונות היסוד שעליהם תתבסס המדינה היהודית של ה': העיקרון הראשון הוא כבוד ואהבה לזולת. פסגתו של עיקרון זה היא בהענקת שוויון לגר עם ילידי הארץ – במדינה ובחברה, במשפט וברגשות האהבה (פסוקים לג–לד). העיקרון השני הוא הכבוד לחוק ולמשפט, הבא לידי ביטוי במידות ובמשקלות כֵּנות". (רש"ר הירש, ויקרא יט, לג-לו)

מידות הן היסוד לחיי חברה לא בגלל שגוזלים מאנשים כמה שקלים, אלא בגלל שהחברה לא יכולה להתקיים על בסיס של שקר. חברה צודקת לא יכולה להתקיים כאשר אדם שם את האינטרס הפרטי שלו לפני האינטרס של החברה. חברה לא יכולה להתקיים בלי משפט צדק, בלי ההבנה של כל אחד שהוא ראוי לקבל משפט צודק, משפט שלא יעשו בו עוול. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, ליטא וא"י) ראה בסוגיות אלו ובשאיפה ליצירת חברה צודקת לאומה הישראלית לא פחות ממהלך אלוקי וזאת למרות שלעיתים חברה זו הייתה אנטי-דתית :  

"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה א-להית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה הא-להית היותר מאירה". (איגרות הראיה א, עמ' מה)

התפקיד של עם ישראל הוא לחבר את הטוב הזה, להבין שהוא יצא מבית עבדים כדי לקדש את הקב"ה בעולם, בין היתר, באמצעות בנייה והובלה של חברה צודקת וראויה. חברה אשר עצמיותה בפנימיותה אלוקיות ובתוך כך ועם עוצמות אלו נבנית חברה ראויה אשר תהווה אור וכיוון לאומות העולם כולו. זאת התכלית של עם ישראל וזאת המשמעות הישירה של שתי הפרשיות אשר נקרא השבת – לקדש את הקב"ה בעולם ברמת הפרט וברמת האומה על ידי האומה הישראלית המוארת באור האלוקי. ואם למישהו יש ספק בכך מגיע הרב קוק ומסביר את הדברים :   

"התגלות תפארת ישראל, אומה שכולה היא כסיס ונר למאור העליון של ההתגלות האלהית העליונה הטהורה המאירה ממעל לכל עולמים, ומחיה כל עולמים, באור עולם, המביאה ע"י הויתה, מציאותה, תכונתה, אצילותה, המתגלם בכל סעיפי פרטיותיה, אישיה, מאורעותיה, עליותיה, ירידותיה, כשרונותיה, מגרעותיה, כינוסה, פיזורה, הארתה וחשכתה, בכל מכל כל, כל אשר בפנימיותה וכל אשר מחוצה לה, הכל מסונף עמה, והכל מוביל ומחיה ומרכז, מאיר ומתמם על ידה את החזיון העליוני… אומה שכל התולדה העולמית אשר לעמים כולם, ושכל יצירת עולמים מראש ועד סוף ברוחה הם ספונים". (קובץ ז', פסקה כח)

שנזכה לגלות את תכליתנו ולממש את יעודנו ולהבין את חשיבותה של האומה הישראלית קודם כל בתוכנו ואח"כ אל מול העולם כולו.

שבת שלום.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".