פרשת כי תצא: וְהוּמָת וְתָלִיתָ

וְהוּמָת וְתָלִיתָ

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (דברים, כ"א, כ"ב- כ"ג)

בפרשת כי תצא אוסרת התורה להלין נבלת אדם שנשפט, הוצא להורג ונתלה, ומסבירה התורה את האיסור בכך ש– קללת אלוקים תלוי. הפרשנים מנסים להסביר את מהות הציווי ומה היא הקללה המדוברת ונלך בעקבותיהם במטרה לבאר את הציווי ומהותו.

על שומרי מצוות ושומעי מצוות

עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל

בְּהֵמָה מַה חָטְאָה?

ערבים זה לזה

כל הנסקלים נתלים?

וְהוּמָת וְתָלִיתָ – כלל ופרט

במשנה מובאת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בשאלה מיהו אותו חוטא שנתלה:

כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. (סנהדרין, ו', ד')

המשנה מביאה שתי דעות: רבי אליעזר סובר שכל אדם שנענש בסקילה נתלה לאחר סקילתו, ואילו חכמים סוברים שרק המגדף את ה' ועובד העבודה זרה הם שנתלים לאחר סקילתם. חכמים לומדים שהתלייה מיוחדת רק לאלו שחיללו שם שמים והם המגדף את ה' ועובד הע"ז – שהוא כדוגמת המגדף, הם שנתלים לאחר סקילתם. לעומתם רבי אליעזר סובר שהלימוד מהמגדף הוא שכשם שהוא נסקל ונתלה – כך כל מי שנסקל נתלה לאחר סקילתו. הגמרא במסכת סנהדרין (מ"ה, ע"ב – מ"ו, ע"א) ומלמדת ששורש המחלוקת הוא במידה שבה נדרש הפסוק:

תָּנוּ רַבָּנַן {דברים כ״א:כ״ב}: וְהוּמָת וְתָלִיתָ יָכוֹל כׇּל הַמּוּמָתִין נִתְלִין תַּלְמוּד לוֹמַר {דברים כ״א:כ״ג}: כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, מָה מְקַלֵּל זֶה שֶׁבִּסְקִילָה אַף כֹּל שֶׁבִּסְקִילָה! דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מָה מְקַלֵּל זֶה שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר אַף כֹּל שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי:
רַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי – וְהוּמָת וְתָלִיתָ כְּלָל, כִּי קִלְלַת פְּרָט, אִי הֲווֹ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי אָמְרִינַן: אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. הָנֵי אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא הַשְׁתָּא דִּמְרַחֲקִי מֵהֲדָדֵי אַהֲנִי לְרַבּוֹיֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּדָמֵי לֵיהּ בְּכֹל מִילֵּי.

הגמרא מפרטת את ההבדלים שבין דעת חכמים ודעת רבי אליעזר: חכמים סוברים שהדרך ללמוד את הציווי הוא מכלל ופרט – הכלל הוא: וְהוּמָת וְתָלִיתָ, משמע מי שמומת נתלה, והפרט הוא: כִּי קִלְלַת, וזה מפרש מי הם אותם מומתים. וממשיכים חכמים וסוברים שאם הפרט היה בא בצמוד לכלל (הכוונה באותו הפסוק) אז הינו אומרים שרק מי שמקלל הוא שייך בתוך הכלל, אולם מאחר שיש רווח בין הדברים אנו לומדים שהרווח הזה בא לרבות את כל מי שעושה כמעשה המקלל, והכוונה לעברות מסוימות שיש בהן ביזוי ה' כגון עבודה זה.

וְהוּמָת וְתָלִיתָ – ריבוי ומיעוט

וממשיכה הגמרא להסביר את דעת רבי אליעזר:

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: וְהוּמָת וְתָלִיתָ – רִבּוּי, כִּי קִלְלַת – מִיעוּט, אִי הֲווֹ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי לָא הֲווֹ מְרַבִּינַן אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה דְּדָמֵי לֵהּ בְּכֹל מִילֵּי, הַשְׁתָּא דִּמְרַחֲקִי מֵהֲדָדֵי – אַהֲנִי לְרַבּוֹיֵי שְׁאָר הַנִּסְקָלִין!

דעת רבי אליעזר היא שבציווי כאן לומדים בדרך של ריבוי ומיעוט: וְהוּמָת וְתָלִיתָ, זהו הריבוי שבא להוסיף, ואילו: כִּי קִלְלַת , זהו המיעוט שבא להגביל או לייחד את העברות עליהן אדם נתלה. אם המיעוט היה קרוב לריבוי (באותו הפסוק), אז ודאי שהוא היה בא להוסיף רק את העברות שממש דומות לו (וכך הריבוי היה מתייחס רק לעברות שיש בהן ביזוי ה', כגון עבודה זרה). אולם מכיוון שהמיעוט רחוב מהריבוי, לומדים שהוא מתייחס למגוון עבירות רחב יותר שהן כל עבירה שעלי החוטא נסקל.

צריך גם לשים לב שחכמים קשרו בין המגדף, שלא נזכר בפירוש בפסוק, ובין הציווי בכך שדרשו שהמילים: קללת אלוקים מבטאות גם את החטא, דבר שבא לידי ביטוי בדברי הבכור שור:

כי קללת אלהים תלוי – כי על קללת אלהים אדם תלוי…

משמע שהמילה כי באה במובן של בגלל וכך יוצא שבגלל שקילל אלוקים הוא, האדם, תלוי.

וְהוּמָת וְתָלִיתָ – הלכה כחכמים

בדיון המובא בין החכמים במשנה נפסק להלכה כדעת חכמים, וכך מביא בעל ספר החינוך:

לתלות המחויב לתלות – שנצטווינו לתלות מי שיתחייב תליה בבית דין. וידוע שכל הנתלים נסקלים בתחילה, ועל זה נאמר: ותלית אותו על עץ. ודין התליה הוא במגדף ועובד עבודה זרה לבדם כדברי חכמים…

דגש נוסף שמביאים חכמים הוא שהתלייה אינה העונש העיקרי, ודבר זה נלמד מההדגשה שמביאה התורה והומת:

והומת ותלית – שייך לראשית⁠־ המשפט. לא בא הכתוב כאן לומר בלשון צווי להוסיף לעונש המוות בתנאים מסוימים גם תלייה, אלא שלשון הכתוב הוא כאילו זה דבר ידוע מכבר, ובכלל תורה שהייתה עד עכשיו בעל פה, שנמסרה כבר לדיינים מתחילה. כאן בא הכתוב להוסיף להלכה הידועה מכבר את האזהרה, שלא להוציא לפועל את העונש בצורה כזאת שתהא בה משום טומאת הארץ. (רד"צ הופמן)

נקודה נוספת שצריך להתייחס אליה נמצאת בפרשת המקלל (ויקרא, כ"ד, י') ושם למדו חכמים שיש כמה דרגות בעונשו של המקלל, וכך מסביר הרלב"ג:

ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו – למדנו מזה שהמקלל הוא בכרת; וכן התבאר זה בפרשת בהעלותך. ולזה אם לא היו שם עדים והתראה – יתחייב כרת; ואם היו שם עדים והתראה, ופירש את השם המפורש וקיללו בשם מן השמות המיוחדים לה׳ יתעלה — כמו ׳אל׳ ו׳אלהים׳ ו׳שדי׳ ו׳צבאות׳ ומה שידמה להם — הנה יהיה נסקל, כמו שנתבאר בפסוק הבא אחר זה. והוצרכה התורה לכפול המאמר בזה, שלא נחשוב שיהיה מה שנגזר על המקלל ההוא הוראת שעה ולא ינהג זה הדין בכל מקלל.

הרלב"ג מביא שני מקרים ביחס לעונש והם תלויים בשאלה האם שמע אדם אחר את דברי המקלל או לא? והאם נעשתה התראה בעדים או לא? התשובה על שאלות אלו יכריעו האם ייענש בכרת או בסקילה. בנוסף מביא הרלב"ג חלוקה נוספת והיא: מה נאמר? חכמים דנים האם בכדי שיחשב החוטא מקלל הוא צריך לגדף את השם מפורש או שעל כל כינוי מכינויי הקב"ה הוא נענש, ומשמעות הדברים נוגעת לשאלה האם יסקל או שה' יענישו בכרת, וכך מסכם היש"ר (ר' יצחק שמואל ריגייו, איטליה, המאה ה- 19):

כי יקלל אלהיו – אם יקלל שם אלהים, ישא חטאו בכרת, כי שם אלהים נאמר גם על המלאכים ועל הדיינים, ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל? לכן השם לבדו היודע פשעו יכריתנו מארץ החיים. אבל ונוקב שם ה׳ שפירש שם המיוחד שלא יתערב עם שם זה אלא הוא לבדו, מות יומת בסקילה, ודווקא שיקלל, כי מלת יקלל שבכתוב זה נמשך לכתוב השני. והטעם אם בעת שיקלל יפרש השם הנכבד יומת בסקילה בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי: (יש"ר על ויקרא, כ"ד, ט"ו)

בפרשת אמור, לאחר תיאור פרשת המקלל, מחלקת התורה בין שני מצבים – מקלל ונוקב:

(טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. (טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כׇּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. (ויקרא, כ"ד)

ומכך למדו חכמים שהמקלל הינו מי שלא פירש את השם המפורש ואילו הנוקב הוא מי שכן (רשב"ם), וכמו שראינו לעניין ה יש השפעה על סוג העונש שיקבל.

פלפלים ממולאים

על מי דיברה מרים?

החובה לשאול

אשריך ישראל

איך תולים את החייב מיתה?

המשנה מתארת כיצד נעשית התלייה:

כיצד תולין אותו? משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד… (מסכת סנהדרין)

המשנה מתארת שאת התלוי מורידין מיד, והספרי מסביר:

כי קבור תקברנו – מצוות עשה. כיצד עושים לו? ממתינים לו עד שחשיכה ותולים אותו ומתירין אותו…

בהמשך לגנאי הנוצר מהתלוי, ואולי גם בשל הקושי הרגשי לראות את הנסקל תלוי, מלמדים חכמים שהתלייה נעשית לזמן מועט ואז הוא מורד ונקבר:

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים כלומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם… (מסכת סנהדרין)

האשליה של מות מרים

תפילות מן הגלות

לזהות את הקונפליקט – מכירת יוסף

עשינו את תפקידנו

מהם החיובים בנבלת התלוי?

נחזור אל הפסוק בו פתחנו ונראה שמופיעים בו למעשה שני ציוויים: האחד- שלא להלין את התלוי, והשני- לקבור את התלוי בו ביום. בנוסף לכך התורה מביאה את הסיבה לציוויים: כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ… ר' עובדיה ספורנו (שיעורי הספורנו) מסביר שאיסור הלנת התלוי נובע מהטעם קללת ה' תלוי, ואילו ציווי הקבורה נובע מטעם לא תטמא את אדמתך:

ואמר כי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ, לא תלין נבלתו על עץ – כי קבור תקברנו ביום ההוא, והם שני ציווים. ואחר כך נתן סיבת כל ציווי וציווי ואמר, על שאמרתי לך ׳לא תלין נבלתו על עץ׳ – הסיבה היא לפי כי קללת אלהים תלוי….ולכן ציוותה התורה ש׳לא תלין נבלתו׳… ועל הציווי השני שאמר ׳כי קבור תקברנו ביום ההוא׳ – נתן הסיבה ואמר ולא תטמא את אדמתך אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה:

נתמקד בכל אחת מהסיבות וננסה להבין כיצד הן מסבירות את הציווי אליהן הן מתייחסות:

ולא תטמא את אדמתך:

התורה מסבירה את הציווי לקבור את התלוי בפרט ואת המת בכלל (גם הרמב"ם וגם בעל ספר החינוך לומדים מהפסוק על מצוות קבורה) בכך שלא נטמא את האדמה, ומסביר הרשב"ם: שאם לא היה נקבר יטמאו בו נוגע או מאהיל, וכוונתו שעלולים אנשים לנגוע במת או להיטמא ממנו ובכך תיטמא האדמה – מה ומי שנמצא על פני האדמה יטמאו. הסבר זה אינו מיוחד דווקא למת התלוי אלא בכלל לכל מת. ועל דרך זו מסביר גם שד"ל:

ולא תטמא את אדמתך – ועוד טעם אחר שאין ראוי שתגרום טומאה לארצך, מה שיהיה אם יונח הפגר תלוי עד שיפול איברים איברים ויתפזרו חלקיו כה וכה.

אם לא הינו מצווים לקבור את המתים היה עלול להיווצר מצב שבו אדם היה יכול להיטמא בטומאת מת בקלות מעצם הליכה בבחוץ, ובאותה מידה היה גם עלול שלא לשים לב לכך ולהגיע למקדש כאשר הוא טמא מת. מוסיף על כך הגאון מוילנא באדרת אליהו מסביר למה השתמשה התורה דווקא במילה אדמתך:

ולא תטמא את אדמתך – הוא בית המקדש ששם מזבח האדמה ולכן נאמר אדמתך שמשם נברא אדם הראשון ממקום המזבח.

מקום המקדש הוא מקום היווצרותו של האדם, ולכן אדמת המקדש היא אדמתך – אותה אדמה שממנה גם אתה עשוי.

יוצא מהדברים שמשמעות האיסור היא למנוע את טומאתם של אלו המהלכים על האדמה ולא של האדמה עצמה, אך לעומת זאת הרש"ר הירש מעלה רעיון בו נושא הציווי היא דווקא האדמה עצמה:

אדמתך – ״אדמת האדם״ ניתנת לך כדי שעל ידה תקיים את מלאכת האדם, הדומה לבוראו והחופשי מבחינה מוסרית. אדמה זו איננה מקום ראוי ללבוש הגופני שממנו נפרד האדם, שכן גופת הנפטר כפופה לחלוטין להכרח הכפייה החומרית; לפיכך צריך לסלק את הגופה המתה מעל פני ״אדמת האדם״ ולמוסרה לעפר הארץ, שממנו לוּקחה… תן לאדמתך להישאר בטהרתה, ובשירותו של אדם חי, שהוא בן חורין וטהור בחייו, ״ולא תטמא את אדמתך אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה״.

האדמה היא מקום שניתן לאדם בכדי שידמה לקב"ה מבחינה מוסרית, על ידי כך שהיא מאפשרת לאדם לבטא דמיון זה דרך התנהגותו המוסרית ופעולותיו המצמיחות. ומשום כך לא ראוי לתת מקום לביטוי ההפוך – לגופת האדם שניטל ממנה הדבר שמדמה אותה לה' והחזיר אותו למעמד החומרי הכפוף לטבע. לכן צריך 'לטהר' את האדמה מהמפגש הגלוי עם הגוף המת ולהחזירו למקום ממנו הוא בא וכך לא תיטמא האדמה.

הרמב"ן מעיר שהאיסור אינו קשור רק בטומאת המקדש (כפי שנרמז מהמילה אדמתך) אלא ישנו גנאי כללי בכך שנבלת האדם אינה נקברת:

ולא תטמא את אדמתך – על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם כן, יהיה מותר בחוצה לארץ…

והרש"ר הירש מוסיף גם הוא שיש עניין בקבורת המת גם ללא קשר למקדש:

אולם חובת קבורת הגופה נחשבת חובה גם כלפי האדם שנפטר, שכן אישיותו מיוצגת על ידי הלבוש הגופני שהוא משאיר אחריו. לפיכך יש לשמור את הגופה, שלא תתגלה בביזיון… ולא עוד, אלא שמת שלא נקבר מהווה ״בזיונא דכולהו חיי״, ביזיון לכל בני האדם החיים (טור יו״ד שמח), שכן כבודם הגופני מתבזה על ידי מראה הגוף המרקיב (עיין לחם משנה, הלכות אבל יב, א).

בראיית ה"אנוכי"-סוד הברכה והקללה

אל תמנעו עצמכם מלשמוע

קריאת התורה – פרשת פנחס

לְהַנְהִיגָם בְּנַחַת וְלִסְבֹּל אוֹתָם

למה התלוי למוות הוא קללת אלוקים?

חכמים דנו בשאלה מהי קללת ה' המדוברת בפסוק ושבגללה מצווה ה' שלא להלין את התלוי על העץ בלילה? איסור זה היה כל כך משמעותי בעיני חכמים עד שמסופר שהתליה נעשית בלילה ולזמן מועט בלבד:

כיצד עושים לו? ממתינים לו עד שחשיכה ותולים אותו ומתירין אותו, ואם לאו עובר עליו בלא תעשה, שנאמר: לא תלין נבלתו… (ספרי דברים)

הרשב"ם מסביר ועונה שמדובר על קללה ממשית המופנית לאותם אנשים ששפטו את המת – הדיינים:

כשרואין בני אדם את התלוי, רגילין לקלל את הדיינין, או קרובים של הרוג, או שאר בני אדם, לפי שפעמים על עבירה מועטת הוא נהרג, כמו מקושש…

לעומת זאת, המדרש ובעקבותיו גם רש"י, מסביר שקללת אלוקים היא במובן של ביזוי לקב"ה:

אמר ר׳ מאיר מושלו משל למה היה הדבר דומה? לשני אחים תאומים דומים זה לזה שהיו בעיר אחת. אחד מנוהו מלך, ואחד יצא ללסטיא. צווה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! צווה המלך והורידוהו: (מדרש תנאים)

הקללה היא מלשון ביזוי (ורש"י מדגים מספר מלכים: והוא קללני קללה נמרצת – ובכך התבזה דוד המלך), ומכיוון שהאדם נוצר בצלמו של הקב"ה, יש ביזוי לקב"ה בכך שדמותו תלויה בביזוי (שהתלייה היא המבוזה מכל המיתות, הרמב"ן).

המוקד של ר' מאיר במדרש הוא הקב"ה, שה' לא יתבזה מדמות התלוי, אולם היו שפירשו שהדברים מתייחסים דווקא למת ור' יוסף קרא מסביר שעצם התלייה היא עונש מספיק ולכן אין להלינו. קללת האלוקים היא חטאו ואילו – התלויה היא עונשו, ומשום שנתלה אין מקום להוסיף על עונשו ולהשאירו תלוי בביזוי:

כי קללת אלהים תלוי – מה שעשה עבירה שקלל השם כבר נטל שכרו ועונשו שהרי תלו אותו, ולכך לא תלין נבלתו.

הרמב"ן סובר לומר שהמושג קללת אלוקים אינו הסבר בפני עצמו אלא מתייחס להמשך שלא לטמא את הארץ:

ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו, ולתלותו על העץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה…

לדעת הרמב"ן התלוי, הוא קללה -שזוהי המקוללת והמבוזה שבכול המיתות, וכאשר הוא נשאר תלוי הוא מטמא את הארץ ומשום כך לא לראוי להלינו.

בין רש"י והבכור שור:

דבר מעניין נמצא רואים כאשר משווים את דברי שניים מגדולי הפשטנים, רש"י והבכור שור:

כפי שראינו, במחלוקת סביב השאלה מיהו הנתלה? נקבעה ההלכה כחכמים שסברו שלא כל הנסקלים נתלים. לעומת זאת, כאשר קוראים את דברי שני החכמים עולה שהלכו דווקא כדעת המיעוט:

רש"י: (כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות – סמיכת הפרשיות מגיד שאם חסין אביו ואמו עליו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות, ויתחייב מיתה בבית דין. ותלית אותו – רבותינו אמרו: כל הנסקלין נתלין, שנאמר: כי קללת אלהים תלוי (דברים כ״א: כ״ג). והמברך את השם בסקילה.

(כג) כי קללת אלהים תלוי – זילזולו של מלך הוא, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל בניו הם. משל לשני אחים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס לליסטיא ונתלה, כל הרואהו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזילזול, כמו: והוא קללני קללה נמרצת (מלכים א ב׳: ח׳).

בכור שור: (כב) ותלית אותו על עץ – לפי הפשט נראה: אם יארע שתתלה אותו, לא תלין. אבל רבותינו אמרו (משנה סנהדרין ו׳: ד׳): שהוא מצוה, דכל הנסקלין נתלין.

(כג) כי קללת אלהים תלוי – כי על קללת אלהים אדם תלוי, שהרי מגדף נסקל ונתלה, וזהו נתינת טעם ללא תלין. לפי שדרך מגדף להיות נתלה, אני אומר לך לא תלין שום נתלה, שמא יאמרו הרואים: זה מגדף היה, והרים יד במלך, וזהו גנאי למלך. משל לאדם שבא וסטר את המלך על פניו ותלש שערו וזקנו. אף על פי שתלאו המלך, גנאי הוא למלך שיפרסמו ויאמרו שזה אדם סטר המלך, ולכך לא תלין.

נשאלת השאלה מדוע פירושי רש"י והבכור שור מתייחסים לדעה שאינה מה שנפסק להלכה?

הרא"ם (ר' אליהו מזרחי) מתייחס לשאלה זו ביחס לרש"י, ומסביר שרש"י בוחר להביא את הדעה שמתיישבת עם פשט המקראות בצורה הטובה ביותר:

..ודרכו של רש״י ז״ל בפי׳ החומש הוא שאינו מביא אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא בלבד בין אם הם על פי ההלכה בין אם אינם ע״פ ההלכה..

נחזור לדברי הפרשנים ונראה שכאשר שלמרות ששניהם מביאים את דעת המיעוט בגמרא, ישנו הבדל בדרך שבה הם תופסים את הבעיה שבהשארת החוטא תלוי:

אצל רש"י הזלזול מתייחס למה שיאמרו על המלך עצמו: כל הרואהו אומר המלך תלוי! עניין הגנאי הוא שמא יאמרו על המלך שהוא תלוי, והמילים: כי קללת אלהים תלוי לא מתייחסות למעשים שהובילו לעונש, אלא למצב שלאחר העונש: כאשר נראה כאילו המלך הוא התלוי.

לעומת זאת הבכור שור שם את הדגש על מעשי האיש עצמו. קללת אלוקים מתייחסת לחטא של המת, והגנאי למלך לא נעוץ במלך אלא במעשי האיש: שיפרסמו ויאמרו שזה אדם סטר המלך. הגנאי הוא בכך שידעו אנשים את מה שעשה המת למלך.

מדוע ההבדל שבין פירושי רש"י והבכור שור?

מעניינת השאלה אם שני הפרשנים מביאים את דעת רבי אליעזר בגמרא, מדוע אינם מנמקים את טיעונם בצורה זהה? אם מסתכלים על הדרך שבה כל פרשן מסביר את הקללה, אנו רואים שכל אחד מהם מביא מדרש או משל אחר בשביל להסביר את דעתו, ושתי דעות אלו מובאות במדרש:

כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי – כְּלוֹמַר מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי מִפְּנֵי שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ בָעִיר, אֶחָד מִנּוּהוּ מֶלֶךְ, וְאֶחָד יָצָא לְלִסְטִיּוּת, צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי, צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ. (ילקוט שמעוני, רמז תתקל).

ננסה להסביר מאיזו נקודת מוצא יוצא כל פרשן:

רש"י, בעקבות חז"ל, נותן משמעות לסדר הנושאים המובא בפרשה, וכך הוא אומר בתחילתה:

ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: אם אין הקב״ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו: כי תהיינה לאיש וגומ׳, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו.

סמיכות זו ממשיכה גם לענייננו:

סמיכת הפרשיות מגיד שאם חסין אביו ואמו עליו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות, ויתחייב מיתה בבית דין.

הרא"ם מסביר שלדעת רש"י סמיכות הפרשיות באה לומר שאם הוריו של הבן לא מביאים אותו לבית דין, סופו שהוא יתחייב סקילה בכל מקרה, ויוצא שבמילים: וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא, האיש המדובר הוא מי שהיה בן סורר ולא נענש בילדותו. מכיוון שכך, ממשיך הרא"ם, העבירות שיעבור כשיהפוך לאיש אינה מוגבלות רק לכאלו שיש בהן ממד של ע"ז, אלא הוא יכול לעבור על עבירות שונות שבגינן יתחייב סקילה. זו הסיבה שרש"י מתייחס בהסבר המושג קללת אלוקים למדרש המדבר בשני אחים תאומים, מדרש המתייחס לעצם המראה של התלוי כקללה (ולא לחטא שחטא):

זילזולו של מלך הוא, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל בניו הם. משל לשני אחים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס לליסטיא ונתלה, כל הרואהו אומר המלך תלוי.

אם האדם המדובר הינו הבן סורר, וחטאו אינו דווקא ברכת ה', יוצא שעצם דמותו התלויה היא הבעיה כי האדם נוצר בדמות ה'…

אצל הבכור שור, הדגש הוא על מעשה החטא: כאשר אדם נותן לעצמו את הרשות לפגוע בכבוד המלך, הדבר לא מבייש רק את החוטא אלא גם את המלך. עצם הידיעה של הציבור שנעשה האירוע, יש בו גנות למלך. גנות זו מתבטאת במילים קללת אלוקים, גם כאשר מישהו מבזה את הקב"ה יש בכך 'גנות' לקב"ה, ולכן התורה מנסה להמעיט גנות זו כמה שאפשר. הדרך לעשות זאת נעשית על ידי אי הלנת המת, ובנוסף מצווה התורה שלא להלין שום מת שמא יחשדו שביזה את ה'.

הטיעון שהביא הרא"ם ביחס לרש"י ולהבאת דעת רבי אליעזר פחות מתאימה כאן, אולם אפשר להסביר שגם לבכור שור יותר מסתדרת דעת רבי אליעזר משום שאחרת יראה שפחות בעייתי להלין את המת: למרות הפגיעה בשם ה', האיום בעונש כל כך חמור היה יכול להביא לאיום על מי שעלול לחטוא בע"ז, והרי לכך ציוותה התורה לתלותו. אם היו תולים רק את מי שעשה זאת היה ברור שזוהי המטרה, אולם אם תולים את כל הנסקלים אז מתחילה לעלות השאלה – מהי סיבת עונשו? ומתוך כך גם יחשדו במי שלא עבד ע"ז וגם עלול להיווצר יותר גנאי לשם ה'.

בנוסף, יכול להיות שהבכור שור, כדרכו, שם לב לפן האנושי בציווי (כיצד נתפס הציווי בעיני האנשים ומה הוא מעורר בהם מבחינה פסיכולוגית), ולכן סובר שיש חשש שמא יסברו בני האדם שכל תלוי הוא מגדף ובכך העונש מביא לידי ביזוי וגנות לה' ולדיינים ששפטו אותו.

סיכומם של דברים, גם רש"י וגם הבכור שור מוצאים שדברי רבי אליעזר מתיישבים עם פשט הפסוק טוב יותר מדברי חכמים, למרות שהסיקה של כל פרשן שונה. ואלו ואלו – דברי אלוקים חיים.