ספר דברים

כשמדובר בעניינים חברתיים, אין צורך לרדוף אחרי מצוות, ודאי לא אחרי מצוות של אחרים. עוני ומחסור, תאווה או שנאה, אלו הם מציאויות שהחיים מזמנים לנו ואנו נדרשים להתנהל איתם נכון, לא ליצור אותם מלכתחילה.

מה ניתן ללמוד מפרשת בן סורר ומורה ומדוע בכלל נכתבה אם אינה עתידה להתקיים? בעל הכלי יקר עונה על כך ברעיון חינוכי הפונה ליחיד ולחברה כולה.

בן סורר ומורה וממזר הם שניים מהציוויים היותר קשים להבנה בפרשת כי תצא. ננסה לעמוד על הרעיון העומד בבסיס הציוויים האלו ומה הקשר ביניהם.

המדרש בספרי מדבר על נפשו של האדם, ומודה שאדם באשר הוא אדם – קשה לו לזוז ממקומו כאשר פוגעים בו. אך המדרש מבקש ללמד אותנו את דרכיו של הקב"ה, ולומר: נסו ללמוד ממידות הקב"ה למרות הקושי.

התורה הבינה את המשמעות של "צער בעלי חיים", וביטוי לכך מופיע בציווי 'לא תחרוש בשור וחמור', ציווי שחכמים מצאו בו גם הכוונה לאומית.

פגיעה בפרנסתו של אדם היא פגיעה אנושה שהתורה לא מוכנה לקבל אותה, לא בשביל חוב ולא בשום מצב אחר, ומבטאת תפיסה זו באיסור לחבול רחיים ורכב.

למי מופנה הציווי הידוע "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּף", למי הוא מתייחס לבעלי הדין, לשופטים או לשוטרים ? ומדוע כפלה התורה את לשונה, וכתבה פעמיים צדק ?

על מה שאומרת המילה לא…

ההכרה באנושיות, זו הדרך להינצל מעיוותים חברתיים. בציווי על הקמת מוסדות השלטון, משה מודע לכוח הרב שהוא מוסר בידי חלקים מן החברה, דבר עלול לשמש כחרב פיפיות ולפגוע בסופו של דבר בחברה עצמה, אם לא ישתמשו בכוח הזה בצורה מדודה ונכונה.

מדוע נסמכו מתנות כהונה לפרשת המלך? ומה בכלל בין מתנות כהונה ובין פרשת שופטים? תשובתו המעניינת של בעל הכלי יקר מסבירה זאת…

מצווה התורה: 'לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם' – ברור מאליו שלמידת חוקי הגויים, כשפים וניחושים למיניהם היא אסורה, אולם היחס ללמידת נושאים אלו כתחום לימוד היא שונה – היא מותרת ובמקרים מסוימים אף נחוצה.

מתארת התורה מצב שיש לאדם שאלה או קושי: 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט' ועל כן הוא עולה לבית הדין, לשופטים ולמורי ההוראה שיענו על השאלה. אך ישנם מקרים בהם גם הדיינים לא יודעים או לא מכירים את דבר המשפט, ובמיוחד כאשר מדובר בשאלות שעולות ממציאות חדשה שלא הייתה מוכרת לפני כן. כיצד על הדיינים לנהוג במקרה זה?