נדבה מלב טהור

ארגונים וחברות נמדדים בעיקר במצבים של משבר גדול או של משימה משמעותית. באותם רגעים אפשר לראות את החוסן הנפשי, החברתי, הארגוני ואת היכולת להוציא דברים מהכוח אל הפועל. לאחרונה פעלנו במשרד רבות על מנת לתת מענה ראוי, רלוונטי ואיכותי לאוכלוסיות היעד של המשרד בדגש על שני תהליכים מרכזיים: מענה רוחבי לאזרחים הוותיקים באמצעות כוחות משימה צעירים ומקומיים, והרחבת הפלטפורמה המקוונת שבנינו כך שתהיה רלוונטית לכמה שיותר אנשים.[1]

שתי המשימות הללו דרשו השקעת מאמץ משמעותי מצד כל אנשי המשרד. כולם נדרשו לעמוד בלוחות הזמנים ולהפיק תוצאות איכותיות. מלבד עובדי המשרד התגייסו למשימה גם ארגוני חברה אזרחית,[2] שתרמו את חלקם המשמעותי.

לאחר סגירת חדר הפיקוד שהקמנו לניהול הפרויקט, הודיתי לקב"ה על פרץ ההתנדבות שבו נתקלתי בשבוע החולף, ושבו עוד אפגוש בשבועות הבאים בעת תקופת משבר זו. בהתגייסות דומה נתקל משה בעת בניית המשכן, אשר מתוארת בפרשת פקודי. בסוף חומש שמות רואה משה את שלביה הסופיים של מלאכת המשכן. למול שטף ההתנדבות העצום פורץ משה בברכה לעם ישראל:

 "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה" (שמות לט, מב–מג).

משה רואה את כל ה"עבודה" ומייד לאחריה את כל ה"מלאכה", מה ההבדל ביניהן? ומה בהן גרם למשה לפרוץ בברכה? על שתי שאלות אלה, ועל מהות ברכתו של משה, נעמוד כעת.

והנה לפלא בעיניו

המדרש מלמד אותנו שארבע פעמים ברך משה את ישראל, והברכה הראשונה מופיעה בפרשתנו:

"הראשונה וירא משה את כל המלאכה וגו' – 'ויברך אותם משה', השנייה – 'ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם'.
השלישית – 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם',
הרביעית וזאת הברכה" (תנחומא, וזאת הברכה, א).

פעמיים ברך משה את ישראל בקשר למשכן: פעם אחת עם סיום מלאכתו, ופעם שנייה ביום חנוכתו עם השראת השכינה כנזכר בפרשת שמיני. פעמיים נוספות ברך משה את בני ישראל לפני פרידתו מהם: הראשונה בתחילת נאומו בספר דברים, והשנייה ביום הסתלקותו בפרשת וזאת הברכה.

אין ספק שברכתו של משה רבנו היא ציון דרך משמעותי. הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר שמה שגרם למשה רבנו לעצור לרגע ולברך את ישראל הוא התפעלותו העצומה מפלא סיום מלאכת המשכן:

"וירא משה וגו׳ – הסתכל עוד בכל מלאכה. והנה לפלא בעיניו כי עשו אותה כאשר צוה ה׳, בקבלות שבעל פה… והיה לפלא כי עוד לא הייתה שהות כ״כ ללמדם כל ההלכות ולהשים בפיהם שיגיע למעשה בלי שבוש. ובאמת כל זה נעשה בכח בצלאל שהיה בצל אל וכוון מעצמו הלכות המשכן" העמק דבר, שמות לט, מב)

בהמשך פירושו עוסק הנצי"ב בתוכן ברכתו של משה, ומעלה שתי ברכות אפשריות:

"ויברך אותם משה – לפי הפשט אישר חילם שיהיה ראוי שישרה השכינה בתוכו. ובתוספתא תניא מה היה ברכה? אמר להם "תשרה שכינה במעשה ידיהם". רבי מאיר אומר: כך ברכן, ה׳ אלקי אבותיכם וגו׳ כשם שנתעסקתם במלאכת המשכן ושרתה שכינה על מעשה ידכם כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשה ידכם" (שם).

שתי ברכות ברך משה את בני ישראל על פי פירוש זה. האחת, אולי החשובה שבהן, היא שתכלית מעשיהם תתקיים. בניית המשכן נועדה להשראת השכינה, ולכן ברך אותם משה שיהיו הם ומעשיהם ראויים להשראת שכינה בקרבם. הברכה השנייה היא ש"תשרה תמיד שכינה במעשה ידיהם", הן במעשה המשכן והן בעתיד בבניין בית הבחירה.

המדרש מביא ברכה אחרת שבירך משה את בני ישראל:

"ויברך אותם משה. אמר להם יהי רצון שלא תשלוט בכם עין רע ולא אויב במעשה ידיכם, שהרי המשכן נגנז במחילות המקדש" (מדרש אגדה, בובר, שמות לט, מג).

אחרי עבודה גדולה כזאת, נדרש משה לברך את בני ישראל שלא תשלוט בהם כל עין הרע ואף אחד לא יהפוך לאויבם אחרי הצלחתם בבניית המשכן. כמה זה חשוב לימים אלו, כמה פעמים אנו נתקלים בצרות עין של אנשים כלפי מעשים טובים של אחרים, כמה פעמים נתקלים בחוסר פרגון על מעשים ועל הצלחות, ובמקרים אחרים אף ניסיון לקלקל כאשר אדם לידך מצליח במלאכתו. משה מבין את המצב, ומברך את בני ישראל שלא יצליחו אנשים להשליט בהם עין הרע ולהרע למעשה ידיהם.

את אחי אנוכי מבקש

הופעתו של חכם הלב

חטאם של נדב ואביהו

חיו מן האנשים ההם

לתת את הלב

נשוב לשאלה שבה פתחנו: מה בין מלאכה לעבודה?

יש המפרשים הטוענים שאין הבדל בין מלאכה לעבודה. לדידם, השימוש במונח "עבודה" מטרתו לציין שכל המלאכה נעשתה בעבור עבודת ה'. כך אומר, למשל, רבנו בחיי (1255-1340, ספרד. באותו קו מפרש גם הרמב"ן):

"כן עשו בני ישראל את כל העבודה – היה לומר את כל המלאכה, אבל הכתוב קרא למלאכת המשכן עבודה שעשו אותה לעבודת השם יתברך, כעניין שכתוב: "ועבדתם את ה' א-להיכם".

לעומתם, החת"ם סופר[3] (1762-1839, הונגריה) מסביר שיש דווקא הבדל משמעותי בין מלאכה לעבודה. המלאכה היא עבודת אנשי המקצוע שבנו את המשכן בפועל, ואילו העבודה היא מנת חלקם של המתנדבים העוטפים את אנשי המקצוע בליבם, ברוחם ובהתנדבותם.

מעבר לעמידה על ההבדל בין מלאכה לעבודה, קושר החת"ם סופר בין יכולתם של עושי המלאכה לעמוד במשימתם ובין רוח ההתנדבות בעם ישראל. ואני מציע לקרוא את דבריו הבאים בעיון ולהפנים את חשיבותה של ההתנדבות בעם ישראל:

"ויברך אותם משה – יש לומר כי מלאכה פירושו מה שעשו עושי המלאכה מעשה בפועל בידיהם והעבודה היינו נדבת ישראל מלבם… וכמו שאמרו חז"ל איזה עבודה שהיא בלב? זו תפלה. אע"פ שאינו עושה שום דבר בפועל והכתוב מעיד על בעלי העבודה היינו המתנדבים בעם להביא כי עשו ככל אשר ציוה ה' רוצה לומר כחפץ השי"ת שהתנד' בלב שלם… אבל כשראה כל המלאכה של עושי המלאכה שנעשה כאשר צוה ה' את משה בלי שום פקפוק כלל מזה מוכח שהיתה נדבת המתנדבים מלבם הטהור דאם לא כן לא היו זוכים עושי המלאכה שהם שלוחי הציבור לגמור כל המלאכה בלי פקפוק ע"ד שליח צבור שתפלתו שגורה בפיו שהוא סימן טוב לשולחיו ע"כ וירא משה את כל המלאכה וגו' מזה הבין כי כל העבודה מה שהביאו נדבת לבם היה רק לש"ש כרצון ה' על כן ויברך אותם משה".

החת"ם סופר מלמד אותנו כלל יסודי, גדול ועצום, שמתאים מאוד לימינו: אנשי המקצוע ועושי המלאכה זקוקים להתנדבות ליבם הטהור של מתנדבי עם ישראל.

שילוב מנצח

כאשר משה רבנו פגש את רוח ההתנדבות האדירה של בני ישראל, לצד עושי המלאכה, הוא התרגש מאוד. המשכן שהוקם לבסוף היה תוצר משולב של נדבת ליבם ורצונם העז של עם ישראל לעזור, לסייע ולתרום, ושל פעולת עושי המלאכה אשר ניחנו ברוח הקודש. אל מול אותה התנדבות ותוצאותיה, מבין משה שהרגע הזה הוא משמעותי מאוד, ציון דרך אדיר של עם ישראל. כיוון שכך, הוא מחליט לעצור לרגע ולברך את עם ישראל.

משה מברך את עם ישראל שבכל מעשיהם תשרה שכינה, שלדורי דורות יתקיים בהם שילוב אדיר של התנדבות טהורה עם יגיעתם של עושי המלאכה. ברכתו, ברוך ה', מתקיימת גם בדורנו. רוח התנדבות אדירה פוקדת את עם ישראל כל פעם מחדש בעת משבר. עם "עושי המלאכה" יחד, מקרבים המתנדבים את גאולתן של ישראל, צעד אחר צעד.

—————————————

[1] המשרד לשוויון חברתי היה אמון על כמה יחידות ובין היתר כלל את האגף לאזרחים ותיקים, רשות הצעירים והמיזם הלאומי 'ישראל דיגיטלית'. במהלך זה פעלנו לחבר בין היחידות השונות ושכל אחד יביא את ייחודו ויכולותיו בכדי לשרת את אוכלוסיית האזרחים הוותיקים.

[2] חברה אזרחית – זירה של מוסדות, ארגונים, רשתות ויחידים וערכיהם, שממוקמת בין גבולות המשפחה, המדינה והשוק החופשי, המחויבת למערכת מוסכמת של חוקים אזרחיים, ואנשים מתאגדים בה בצורה התנדבותית כדי לקדם אינטרסים משותפים. כינוי לארגונים ולמוסדות שאינם הממשלה, הרשויות המקומיות או ארגונים עסקיים. נקראים גם "המגזר השלישי" ובדרך כלל הם פועלים לצורך השגת מטרות חברתיות מגוונות. ארגונים אלו מאוגדים כעמותות או כחברות לתועלת הציבור.

[3] החת"ם סופר – הרב משה סופר. נולד בשנת 1762 בפרנקפורט ונפטר בשנת 1839 בהונגריה. נודע בכינוי החת"ם סופר על שם ספריו. היה ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה היהודית אורתודוכסית ותבע את המושג: "חדש אסור מן התורה".

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".