הפסיכולוגיה של פרה אדומה

זאת חוקת התורה- לפי שהשטן ואומות העולם שואלים את ישראל לומר: מה המצווה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה: חוקה- גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש"י במדבר י"ט, ב).

מצוות פרה אדומה מעוררת שאלות- בעיקר סביב הניסיון למצוא היגיון בפרטי המצווה. להבין את עומק המצווה איננו יכולים, אך בכל זאת ננסה לראות את המימד הפסיכולוגיה שיכול להיות בה.

כאשר אדם בא במגע עם מת  ברור שהמפגש הזה משפיע עליו. השפעה זו יכולה להביאו לידי בדיקה עצמית וחשבון נפש, להכרה בסופיות והשבריריות של החיים ולהוביל אותו לרצון לתת משמעות גדולה יותר לחייו. תוצאות מעשיות של התבוננות זו יכולות להיות חיוביות: פעילות למען תיקון העולם, רצון ליצור פעילות שתיתן משמעות לחיים או התחזקות בעבודת ה' של האדם הן מעט מהדוגמאות לכך. 

מהצד השני, אותה הכרה בחוסר הנצחיות של החיים יכולה להביא לתובנות ולמחשבות שליליות: מהם החיים? האם לא עדיף ליהנות בזמן המועט שיש לנו ונצל אותו למען העצמי והנהנתנות? מחשבות אלו יכולות להביא אותו להפניית עורף לקב"ה ולחברה, וכאן באה התורה ושואלת: כיצד מתמודדים עם תפיסות והשפעות אלו? נראה שהשאלה משמעותית לא רק בשל הפן האמוני שלהן , אלא גם ובעיקר בשל הפן החברתי שלהן, וזאת משום שהתורה מציגה עולם המבוסס על מבנה חברתי מסודר שדרכו יכולה עבודת האל להתבצע במלואה, וכאשר מתעוררות סיטואציות העלולות לפגוע  במבנה זה יש צורך להתמודד איתן.  

לעשות את השבת

איש אשר רוח בו

קרא בשם בצלאל בן אורי

על הגבורות

נראה שמתוך שאלה זו ניתן להבין את מצוות פרה אדומה בפרט, את תהליך הטהרה מטומאת מת בכלל:

נראה שתהליך הטהרה מספק לאדם הטמא פרספקטיבה: 

הטמא מורחק ממחנות לויה וכהונה, ובכך הוא גם מורחק מחלקים משמעותיים של ההוויה החברתית של העם – הוא לא יכול לעלות לרגל, להשתתף בפולחן ועוד, והוא כבר מרגיש חסר ולא שייך והוא יכול רק לצפות על כל הקורה במשכן או במקדש מרחוק. גם בתוך המחנה הוא אינו יכול להתנהל בצורה חופשית: אנשים מתרחקים ממנו מחשש שימטא אותם, הוא עצמו נזהר שלא להתקרב לאדם אחר שמא יטמא אותו, ולמעשה הוא מסתובב בתוך החברה אך אינו יכול להיות חלק שלם ממנה. 

מצב ותחושה זו היא המענה לתובנות השליליות שעלולות לעלות במגע עם המת: באה התורה ואומרת לאדם – אם כיוון החשיבה שלך מוביל ליציאה מחברה, כך זה מרגיש! האם באמת זה מה שרצית? כאן צריך להתעורר באדם הרצון לחזור לחברה: הוא רואה את החיים החברתיים מבחוץ והרצון להצטרף אליהם מתעורר, הגעגוע לחיי משפחה מלאים, הרצון להשתתף במארג החברתי מתחזק וההכרה בחשיבות השייכות למבנה החברתי מתחדדת. 

ואז מגיעה הטהרה: מזים עליו מים והוא יודע כי אותו אחד שהזה את המים, שהיה עד אותו הרגע טהור – מרגע זה הוא הטמא!  מהלך שאפשר להסביר אותו בשתי דרכים:

הראשונה היא שיש כאן ביטוי להדדיות החברתית – המזה מוכן 'לקבל' את טומאתו בכדי שהוא, הטמא, יוכל לחזור לחברה. זהו אותו עיקרון של הצדקה והמצוות החברתיות שבתורה, והן צריכות לעורר באדם את הרצון להחזיר טובה לחברה על כך. 

דרך שנייה להסתכל על כך היא לומר שחוסר ההיגיון בפעולה של המים (מטהרים אחד ובו בעת מטמאים אחר) מלמד את האדם שהוא לא יודע הכל, שיש דברים נסתרים ועליו לקבלם (דבר שיכול להתקשר במיוחד במצבים בהם המוות עמו נפגש הטמא הוא 'לא הגיוני', ח"ו מוות של אדם צעיר למשל). 

האדם יודע שבכדי לשוב למחנה הוא חייב להיטהר – אם יבחר שלא הוא ישאר מבחוץ – לא רק במישור הפיזי, אלא גם בתודעה ובתחושה. כאשר הטהרה מסתיימת והוא טהור, הוא הולך בתוך המחנה בתחושת שייכות אחרת, הוא  שמח לשוב ולפגוש במשפחתו ובחבריו, שמח לחזור אל המקום המוכר לו שנקרא החברה. והנה המחשבות והספקות שאולי היו בו נעלמים, ואת מקומם תופסת השמחה הנובעת מלהיות שייך.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.