אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ

איך להוביל את הספינה

ביולי 2015, זכיתי להיות בורג קטן בהקמת המשרד לשוויון חברתי החל מצעדיו הראשונים. הליך הבנייה וההרכבה התנהל זמן ממושך סביב מטה המשרד וחמש היחידות המקצועיות המרכיבות אותו. במהלך הבנייה, חזר על עצמו הדימוי של התהליך להפיכת חמש סירות לספינה אחת, גדולה ומשמעותית, ששטה קדימה בעוצמה מתוך שליחות, בכיוון ברור ומתוך רצון לשנות מציאות.

כל תזוזה בספינה הזאת משפיעה על כולם, כל משבר באחת היחידות או במטה משליך על הספינה כולה – ומטלטל אותה או מזניק אותה קדימה. על השפעת תזוזת ההגה במעלה אחת שמאלה או ימינה אין צורך להרחיב. ככה זה בספינה אחת, כולם ערבים זה לזה וכולם משפיעים זה על זה.

פרשת מקץ מספקת לנו מבט מרתק על ערבות בין שבטים וקבוצות, וגם על מנהיגותו של יהודה, שמלמד אותנו מה נדרש ממנהיגות המבקשת לפעול בקרב שבטים וקבוצות.

בין ראובן ליהודה

עשרה אחים יורדים למצרים (יוסף במצרים ובנימין נשאר עם יעקב) לשבור אוכל בפעם הראשונה. מבלי להיכנס לקורות אותם בביקורם הראשון במצרים, נזכיר כי הם חוזרים ללא שמעון, אשר נשאר אסור בביתו של יוסף. על פי הוראת יוסף, לא יוכלו האחים לשוב למצרים ללא בנימין אחיהם הקטן. כאשר מבקשים האחים לרדת שוב למצרים, פונה ראובן, הבכור שבחבורה, ליעקב, ומבקש ממנו את בנימין:

"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם" (בראשית מב, לז–לח).

יעקב עונה לראובן בצורה חד משמעית: פשוט לא. לאחר פרק זמן מסוים פונה יהודה ליעקב, ומבקש ממנו גם הוא לקחת את בנימין למצרים, בכדי לשבור אוכל בשנית:

 "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי–וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ…" (בראשית מג, ח–י).

מה מביא את יעקב להסכים לבקשת יהודה, לאחר שסירב לבקשה זהה של ראובן? הרי ראובן סיכן את היקר לו מכול, ואת שני בניו הוא הציע להמית אם לא יחזור בנימין! אז מדוע ליהודה נענה יעקב ולראובן לא?

מי ישלם את המחיר?

ישנם שני הבדלים עיקרים בין התנהגותו של יהודה לזו של ראובן, שמביאים את יעקב לסרב לבקשת ראובן אך להיענות לבקשתו של יהודה. יהודה שם על כתפיו את מלוא האחריות. הוא לא מעביר את העונש למישהו אחר, ואומר בצורה ברורה: "אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ". ראובן מתחייב כי "אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ". נכון, ראובן מוכן לשלם מחיר גבוה מאוד, אבל את המחיר ישלמו בעיקר שני בניו. חוץ מזה, כפי שמתאר המדרש, הרי אלו גם נכדיו של יעקב:

"'ויאמר ראובן אל אביו את שני בני תמית' – אמר לו: וכי בניך אינן בני? אמר להם יהודה: הניחו לזקן עד שתכלה הפת. אמר לו יהודה: אבא, אם הולך בנימין עמנו, ספק נתפס ספק לא נתפס. ואם אינו הולך עמנו, כולנו מתים ברעב. מוטב תניח את הספק ותתפוש את הוודאי. אמר: מי מערב בו? אמר לו: אני, שנאמר: 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו'" (בראשית רבה צא).

ההבדל המשמעותי השני הוא ההיסטוריה של יהודה, כלומר פרשת יהודה ותמר. יהודה פגש את תמר כלתו בצומת דרכים, ופנה אליה מבלי לזהותה. היא ביקשה ממנו תשלום, וכיוון שלא היה לו אמצעי תשלום זמין, הוא נתן לה עירבון לתשלום:

"וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ" (בראשית לז, טז-יח).

אחרי שלושה חודשים, כאשר יהודה גילה שכלתו זנתה לכאורה, הוא הורה להוציאה לשרפה, ואז היא הציגה את העירבון:

"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ…וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדקָה מִמֶּנִּי…" (בראשית לח, כד–כו).

יהודה כבר הוכיח שגם כאשר זה פוגע בו אישית ומבייש אותו – הערבות שלו חזקה מהכול. אם היה צריך לדרג את מידת הערבות של יהודה בעולם הפיננסי היא לבטח הייתה מדורגת בטריפל A.[1] הערבות של יהודה מביאה אותו לעשות כל מה שנדרש בכדי לעמוד בהתחייבותו, גם אם הוא נאלץ באופן פומבי להודות "צדקה ממני" ולפגוע בעצמו. הערבות של יהודה פעלה בעבר ואין שום סיבה שהיא לא תפעל בעתיד. גם יעקב מבין זאת, ומסכים.

דבר בעיתו מה טוב

מעבר לכך, יש עוד סיבה להיענותו של יעקב ליהודה והיא נעוצה בתכונה אחרת של יהודה. כפי שנראה מייד במדרש, לאורך כל דרכו יודע יהודה מתי לשתוק ומתי להגיב, יהודה יודע מהו התזמון הנכון לכל תגובה:

"מי הוא זה שדִבֵּר בעיתו? זה יהודה. אתה מוצא בשלושה מקומות נשמע יהודה על שדבר דבר בעיתו. כשאמרו אחיו: 'לכו ונהרגהו' – השיבן ראובן: 'אל תשפכו דם'. אבל יהודה לא השיבן דבר, אלא אמר תתיישב דעתן של אָחַי כשיאכלו וישתו ואח"כ אמר להם. כיון שאכלו ושתו ונתישבה דעתם באו לברך. אמר להם יהודה: מבקשים אנו להרוג את אחינו ואנו מברכין? הוי: 'ודבר בעתו'.

הב' כשאמר ראובן: 'את שני בני תמית', דִבֵּר ראובן שלא בעונתו. אבל יהודה לא ענה לאביו באותה שעה והמתין עד שהשלימו החטים ואח"כ פייס את אביו, שנאמר: 'ויהי כאשר כילו לאכול'.

הג', בשעה שנתפס בנימין אין אתה מוצא שדבר יהודה מכל הדברים שהיו להם עם יוסף. אבל כשנתפס התחיל אומר: 'מה נאמר לאדוני', כדי לידע סוף דעתו של יוסף על בנימין. כיון ששמע שבקש להחזיק בו והיה עושה עצמו צדיק כאילו הוא תופס מדת הדין, מיד מצא יהודה ידיו לדבר ולענות לו. על שהיה מחזיק עצמו והכין עצמו לכל דבר בין למלחמה בין לשלום בין לפיוס. התחיל משיבו על כל דבר ודבר כראוי, כדכתיב: 'ויגש אליו יהודה'" (בראשית רבתי, פרשת ויגש).

יהודה יודע מתי להתערב, מתי לדבר ובעיקר מתי לשתוק ולהמתין לשעת הכושר המתאימה ביותר. יהודה הוא גם מנהיג, גם דיפלומט, גם אינטליגנט קלאסי. גם אם קשה מאוד להמתין, גם אם קשה מאוד לא להגיב, הוא חושב ופועל בשיקול דעת רב. כן, גם אם האצבעות רוצות מאוד להגיב על המייל המעצבן שהרגע קיבלנו, או על ה- WhatsApp שהוציא אותנו מהכלים. אין לי ספק שבאירוע מכירת יוסף, יהודה רצה מאוד להגיב לאחים אבל חיכה לרגע הנכון שבו אכן תהיה לו השפעה על המציאות. גם כאשר יעקב סירב לראובן, וכולם בוודאי נבהלו, יהודה המתין לשעה הנכונה והמדרש אומר לעיל: "אמר להם יהודה: הניחו לזקן עד שתכלה הפת".

בדרכו של יהודה

עם ישראל הוא ספינה אחת, המורכבת משבטים ומקבוצות, שלכל אחד מהם רצונות ודרישות שונות ולפעמים סותרות, ומאבקים פנימיים וחיצוניים. מורכב מאוד. היכולת היחידה להתמודד עם סערות חזקות וכרישים בים היא בדרכו המנהיגותית של יהודה. דרך זו מורכבת משלושה חלקים:

• ערבות אמיתית והדדית של כל המרכיבים ושל כל החלקים בספינה, בחברה ובאומה כולה. ערבות שאינה נעלמת ברגעי משבר אלא מוכיחה את עצמה דווקא ברגעי משבר וקושי. ערבות יציבה שבה כל אחד יודע ומבין שאפשר להישען עליה.
• הבנה עמוקה שיש מצבים שבהם לא מגיבים, שזה בסדר לשתוק, שיש מקרים שפשוט צריך לעבור אותם גם אם נדרש להוריד את הראש. לא לדבר, לא לצעוק, לא להקליד, לא להגיב, פשוט לחכות לרגע הנכון – ואז לפעול.
• אחריות אישית של כל אחד ברמה הכי גבוהה שרק אפשר, ומבלי להמיט עונשים על אחרים שיישאו בתוצאות של מעשינו. ליטול אחריות ולא להעביר אחריות לאנשים אחרים. לא "אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית", אלא "אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ".

זה קשה. קשה מאוד. זה לפעמים מכווץ אותך ולעיתים גורם לבחילות ולכעסים, אבל זאת הדרך הראויה להתמודד, וזאת הדרך שבה יגבר האור העצום בעם ישראל על החושך שמגיע מכל מני כיוונים. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".

——————–

[1] טריפל A (AAA) – מונח מקצועי בעולם הדירוג הפיננסי. זהו הדירוג הגבוה ביותר למוצרים או למוסדות פיננסיים, והוא משקף את הסיכון הגלום בהשקעה בניירות ערך או במוסדות אלו.