שמחת תורה: למה להתחיל מבראשית?

בלוח השנה היהודי ישנם שני חגים שהתורה תופסת בהם את המקום המרכזי: הראשון הוא שבועות, יום מתן תורה. השני הוא שמיני עצרת, שמחת תורה, שהוא חג נפרד מסוכות שאותו חגגנו עד היום (למרות ששניהם מחוברים ובאים אחד אחרי השני).

בשמיני עצרת העיסוק שלנו בתורה הוא סיום סבב הקריאה והתחלת סבב קריאה בתורה חדש, ועולה ברגע זה השאלה: מדוע הצורך הזה לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בו ברגע סבב חדש? למה חתן וזאת הברכה עולה, ובאותו רגע שסיים את קריאתו עולה חתן בראשית ומתחילים ישר לקרא את בראשית?

ואם נעמיק את השאלה עוד יותר נשאל: מדוע דווקא לחזור לבראשית? אנו קוראים את התורה ורואים בה תהליך של הפיכת משפחה אחת קטנה לעם: בספר בראשית לומדים על שורש העם, האבות , אח"כ הירידה למצריים ועימו השעבוד והסבל. בהמשך הקב"ה גואל את המשפחה המורחבת ומגדירם כעם, נותן להם תורה וחוקים, והנה הגענו לספר דברים שבו משה כבר יכול לדבר על היסטוריה, על ארבעים שנות הליכה במדבר שבהם נבנה העם עם חוקים משלו (התורה), עם מעמדות (כהונה, לויה, וישראל) וממסדים שלטוניים (שופטים, שוטרים וחכמים). וכעת, בסוף ספר דברים, האומה הזו עומדת גם בפני הכניסה לארץ שהובטחה לה ותשלים את גיבושה כעם. מתוך ראייה זו הספר הבא שהיינו חושבים שנקרא הוא ספר יהושע, שם מתואר כיבוש הארץ ויצירת האיחוד של עם וארץ (חיזוק לכך אנו מקבלים מהסתכלות על ההפטרה של זאת הברכה, ההפטרה של שמחה תורה שהיא תחילת ספר יהושע), אך במקום זאת אנו שבים להתחלה ומתחילים ספר בראשית שוב.

אז למה להתחיל ולסיים את התורה באותו היום?

תשובה ראשונה שאפשר לענות היא מבחינת חשיבות הספרים: יהושע הוא מספרי הנביאים, בעוד שהתקנה היא לקרא בשני וחמישי ושבת היא לקרא מספרי התורה. יש הירארכיה מסוימת בספרים הקדושים והתורה תופסת את המקום הראשון. תשובה זו היא 'טכנית', ואנו ננסה למצוא בדברי חכמי ישראל גם תשובות רעיוניות ובעלות מוסר. 

תשובה שנייה, המתבססת על רעיון שמובא בטור ובספר המנהגים בשם המדרשים, והוא:

עולה מתוך הדברים חשש גדול מפני אי עיסוק בתורה, ואותו שטן מקטרג מבטא חשש מפני אי עיסוק בתורה: כשמתחילין אותה הטענה היא: לא מסיימים אותה? דבר שיכול להראות על עיסוק בה מתוך מיאוס וללא מאמץ אמיתי ללמוד עד הסוף. לעומת זאת,  כשמסיימים אותה, הטענה היא למה לא מתחילים אותה שוב? דבר שיכול להצביע על רצון להתנתק ממנה או לקבל 'חופשה'.  שני דברים אלו הם פתח לרעה, פתח לשטן המקטרג, ולכן אנו מסיימים ומתחילים באותו היום: להראות הן על עיסוק אקטיבי בתורה והן על רצון שלא להתנתק ממנה.

המדרש בספרי נותן תשובה בכיוון דומה אך קצת שונה מהתשובה הנ"ל:

להודיע שחביבה תורה עלינו כדבר חדש ולא כדיוטגמא (פקודה) ישנה שאין אדם סופגה, אלא כחדשה- שהכול רצים לקראתה. (ספרי דברים, פרשת ואתחנן, פיסקא ל"ג)

מדרש זה טוען למעשה כי עצם התחלת התורה מיד עם סיומה מבטא ומראה אהבה שלנו אליה ואל נותנה: התורה היא לא משהו שאנו תופסים כטקסט מוכר וידוע שכבר קראנו כבר כמה וכמה פעמים ולכן אין מה לחדש בה, אלא היא תמיד חדשה בעיננו וכמו ילד קטן שמתלהב מכל דבר חדש ורץ לקראתו, כך התורה נתפסת בעיננו ולכן תמיד אנו רצים אליה.

למעשה המקורות שהבאנו נותנים הכוונה חינוכית משני כיוונים: השטן המקטרג הוא בהרבה מדרשים הקול הפנימי של האדם בו עוסק המדרש, וכך נראה גם בשני המקורות הראשונים, ויש כאן סתירה של טענות פנימיות שלנו כנגד העיסוק בתורה, נגד הקול הקטן שאומר מבפנים: 'תן לנשום קצת', ונגד הסכנה העלולה לבוא מהקשבה לקול זה. המדרש בספרי מדבר על הציווי החיצוני, ציווי שבאופן כללי קשה לנו לקבל כאשר מישהו אחר מחליט בשבילנו, ולכן בא המדרש ומלמד להתמודד עם קושי זה בצורה חיובית: זה לא ציווי מלמעלה, זו מתנה מלמעלה, ומתנות תמיד רצויות ויותר קל לקבלן.

למה להתחיל שוב מבראשית?

למרות כל הנאמר לעיל, עדיין אין בכך תשובה לשאלה מדוע לא ממשיכים לקרא בספר יהושע? מה הבעיה להאריך את סבב הקריאה ולקרא את ספרי הנביאים ואז לחזור לבראשית? (ידוע שבימי הבית קראו את התורה בסבב של שלוש שנים, זאת אומרת שהזמן הוא לא הגורם המכריע בקביעה).

ננסה לתת הסבר נוסף והפעם גם להתחבר לפרשות עצמן, לזו שמסיימת את התורה וזו שפותחת אותה מחדש:

פרשת וזאת הברכה עוסקת במעמד מיוחד בחיי העם: משה רבנו עומד ומברך את העם לפני מותו. זהו סופו של ספר דברים וזוהי האמירה המסכמת של משה לעם.  פרשנים רבים מנסים למצוא משמעות בסדר הברכות של משה, ובלי להיכנס לעומק הדיון נביא את הסברו של הרמב"ן שמגיע למסקנה כי הברכות ניתנו לשם כיבוש הארץ והתנחלות בנחלות (דבר שלדעתו מסביר מדוע ניתנו בלשון רבים). למעשה הברכות ניתנות לזמן שמשה כבר 'לא יהיה בתמונה'- לזמן שהם יהיו בארץ, משמע בתוך הארץ. יש בכך ביטוי לסיומו של התהליך שדיברנו עליו בהתחלה: תהליך ההפיכה לעם, שהתפרש על חמישה חומשים, מסתיים כאשר עם ישראל יושב בארץ ישראל.

ונוסיף מילה קטנה על היסטוריה וכתיבת היסטוריה: בהיסטוריה הנושא של תיקוף, הכוונה של חלוקה לתקופות, הוא לא חד משמעי. כל חוקר מגדיר תחילה וסיום של תקופה לפי הנושא שאותו הוא חוקר (וכך ניתן לראות למשל שימי הביניים מתחילים אצל חוקרים מסוימים בשנת 473 ואצל אחרים כמאתיים שנה מאוחר יותר- ושוני זה נובע מתחומי חקירה שונים). מעמד זה, של הברכות מוביל אותנו לעשות את אותו הדבר ולומר נגמרת כאן תקופה. תקופת המדבר וההנהגה על ידי משה, התקופה שהיה עם ללא ארץ נגמרת, וכאן העם מגיע לנקודת מפנה – הם עוזבים את המדבר שבו גדלו להיות עם, שבו קיבלו תורה, ועוזבים את משה ומעתה  מתחיל שלב חדש בחיי העם. משום כך נראה טבעי כל כך להמשיך דווקא בספר יהושע שם מתואר שלב חדש זה ושבו מתגבשת מדינה, מלוכה, בית מקדש וכו'.

אבל יש גם סיבה לחזור לבראשית: אם להסתכל  לעומק נראה עד כמה נכון, דווקא בגלל שהעם עובר לשלב חדש בחייו, דווקא לשוב לספר בראשית. עם הכניסה לארץ, הדור שנכנס אלו זכה להיות יחיד סגולה: המציאות הלאומית שלהם השתנתה ושינוי זה תופס ומחזיק עד ימינו. כאשר משה דיבר אל הכניסה לארץ בפעם הראשונה המושג היה להגיע, להיכנס, או להביא אבל לא על לחזור. לעומת זאת מהרגע שדור המדבר נכנס לארץ אנו מדברים בלשון שונה: מעתה אנחנו חוזרים לארץ, אנו שבים אליה.

אנו חיים במציאות שבה האיחוד שבין עם וארץ הוא טבעי לנו, וגם אם לא תמיד היינו יחד (למשל בגלות), שילוב זה טבוע בתודעה שלנו. לכן במובן מסוים 'קל' לנו לוותר על קריאת המשך הכיבושים: כי אנו עדיין חיים בהם ובמציאות של לחימה על הארץ. לעומת זאת דווקא החלק של "בראשית ברא אלוקים" הוא הקשה לנו, מציאות זו היא הלא טבעית לנו ולכול מי שלא ראה ניסים גלויים במצרים, על הים, בהר סיני ובארבעים שנות מדבר, ולכן חשוב לנו יותר לחזור לבראשית – לחזור ולהיזכר במציאות שבה ההשגחה ודבר ה' היו גלויים לעין.

הפסוק הפותח את ספר בראשית הוא אחד מגורמי המחלוקת הגדולים ביותר: כל וויכוח בין המדע לדת, בין אתיאיסטים למאמינים, ובין דת לדת, מתחיל ונובע ממנו. עצם הקיום שלנו כדת יהודית נובע ממנו: ללא ההבנה כי יש אלוקים ממעל ושהוא המצווה ולו שייך הכול, אין יהדות ואין תורה ואין לנו שום אחיזה בארץ. במציאות שלנו שבה הארץ היא חלק בלתי נפרד מהתודעה שלנו כעם, קל לנו להגיד: אני עשיתי, אני כבשתי, מדינה זו היא שלי, וכך עלול להישכח מקומו של הקב"ה. לכן מבחינה חינוכית כאשר אנו קוראים על הכניסה לארץ, דווקא אז צריך לחזור לנקודת המוצא, ל"בראשית ברא אלוקים" כדי שקיומינו יהיה מושתת על העיקרון שפסוק זה מבטא: העולם לא שלי, יש בורא לעולם והוא הקב"ה, וכל מה שקורא הוא ממנו ולמענו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן