ספר ויקרא

פרשת אחרי מות עוסקת בין היתר בעבודת יום הכיפורים, ובתוך כך מצווה על שילוח השעיר לעזאזל המדברה, ציווי שעורר קושי גדול במציאת טעמו.

באופן מפתיע, באמצע תיאור על מועדי ישראל, בין חג השבועות לראש השנה, עוצרת התורה לרגע ו"משחילה" ציווי על מתנות עניים, ונשאלת השאלה – מדוע?

בימי ספירת העומר מתקדם עם ישראל שלב אחר שלב מחג הפסח לחג השבועות. מהעצמאות הפיזית, לעצמאות רוחנית בקבלת התורה במעמד הר סיני.

האופן שבו אנחנו מתנהלים בכל שעה, ההתנהלות מול החברים, בעבודה, בצבא ובכל מקום אפשרי – כל אלו נכללים בשאלת קידוש או חילול השם.

מבקשת מאתנו התורה: כשתשבו בארץ ישראל, דאגו תמיד לדורות הבאים, שגם לדורות הבאים יהיה מה לאכול איפה לשבת, וממה לחיות. אל תחשבו רק על עצמכם.

המוטיב של "קדושים תהיו" חוזר על עצמו כמה פעמים באופנים שונים לאורך כל הפרשה, ומשמש מסגרת הכללית לפרשה כולה, וננסה לעמוד על משמעותו.

מה עניינו של הלאו "לא תאכלו על הדם" שעליו התורה מצווה בפרשת אחרי מות, וכיצד הוא מתבטא בסמיכותו לאיסורים נוספים שמצווים בה?

הציווי "וחי בהם" משמש חיבור בין המעמד המרומם ביותר ובין האירועים השפלים ביותר, בכדי ללמדנו שגם במצבי הקיצון בחיים עלינו לשמור על דרכנו.

תכליתנו היא ללכת ללא הפסקה. להתאמץ, לדלג, להתקדם, לעשות, לפעול, ולעבור מכשולים. ליפול ולקום. לנסות, להיכשל, לנסות שוב- ולהצליח.

ההיפרדות שהחלה בלידה אינה נגמרת שם; למעשה, היא ממשיכה כל החיים, וככל שאנו גדלים כך אנו מבקשים יותר ויותר עצמאות.

מהי הסיבה שציוותה התורה על מצוות המילה דווקא ביום השמיני? נעיין בדברי הבכור שור ההולך בעקבות הגמרא ומוצא מסר אנושי בציווי.

המדרש המפורסם מספר על ר' ינאי והרוכל המוכר סם חיים. עיון במדרש מלמד על שתי גישות ביחס לחטא וביחס לתיקון העולם המבוטאות במעשי שני האישים ובשאלה: מי האיש החפץ חיים?