ספר ויקרא

שמיטה ושמיטת כספים פרשת השבוע, פרשת 'בהר', עוסקת בשני נושאים עיקריים: במצוות שנת השמיטה וחוקיה, ובמצוות שנת היובל וחוקיה. על

פרשת בחקותי מביאה נושאים הקשורים בהקדשות למקדש: כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ . ושואל בעל הכלי יקר: מדוע נסמך הציווי לפרשת הקללות?

מהי הזכירה המופיעה בפסוק: וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, שבזכותה יוציא הקב"ה את עם ישראל גם מהמצבים הקשים ביותר? האם היא קיימת לעולם?

בשנות השמיטה והיובל – כולם שווים, אין "אדון הארץ". כולם באותו פסוק – אתה, עבדך, אמתך, שכירך, תושבך ואפילו בהמתך.

בסיום ספר ויקרא, לפני היציאה למדבר, לפני היציאה למדבר, הקב"ה מציג את שתי חלופות לפני עם ישראל: ללכת בדרך התורה או חלילה לבחור בדרך אחרת.

יסוד עצום מלמד אותנו הרש"ר הירש: צדק יכול להתקיים רק מתוך חירות אמיתית – כזו הנובעת כוח ה' המעניקה לעולם. הכופר בחירות זו לא מדבר על צדק, אלא על כפייה.

בפתח הפרשה שואל רש"י שאלה ידועה: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" כלומר, מדוע דווקא במצוות השמיטה הוזכר באופן פרטני שהיא נאמרה למשה בהר סיני?

מדוע מקשרת התורה בין איסור הונאת דברים – לא תונו, ובין יראת ה'? ננסה לעמוד על הקשר שבין שני ציוויים אלו ומתוך כך להסביר את מהות האיסור.

בפרשת בהר מצווה אותנו התורה ציווי השמש בסיס ליחסים בין אדם לחברו: "אל תונו איש את אחיו", מהי משמעותו? ומה משמעות כפילת הציווי בפרשה?

מצווה התורה כי במקרה בו נמכר אדם מישראל לגר תושב , יש חובה לגאול אותו ולקנות אותו מיד אדונו הגוי. בעל הכלי יקר מוצא הכוונה חינוכית בציווי.

פעמיים בפרשה מדגישה התורה כי בני ישראל הם עבדי ה' ולכן היחס אליהם שונה מהיחס לעבד אחר , עד שאמרו חז"ל: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

התורה אוסרת על הכוהנים להיטמא למתים, ובמיוחד אוסרת זאת על הכהן הגדול. כיצד ניתן להבין ציווי זה שאוסר למעשה את הפרידה האחרונה של הכהן מקרובו?