מוטי מלכא

שמיטה ושמיטת כספים פרשת השבוע, פרשת 'בהר', עוסקת בשני נושאים עיקריים: במצוות שנת השמיטה וחוקיה, ובמצוות שנת היובל וחוקיה. על

פרשת בחקותי מביאה נושאים הקשורים בהקדשות למקדש: כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ . ושואל בעל הכלי יקר: מדוע נסמך הציווי לפרשת הקללות?

מצווה התורה כי במקרה בו נמכר אדם מישראל לגר תושב , יש חובה לגאול אותו ולקנות אותו מיד אדונו הגוי. בעל הכלי יקר מוצא הכוונה חינוכית בציווי.

פעמיים בפרשה מדגישה התורה כי בני ישראל הם עבדי ה' ולכן היחס אליהם שונה מהיחס לעבד אחר , עד שאמרו חז"ל: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

התורה אוסרת על הכוהנים להיטמא למתים, ובמיוחד אוסרת זאת על הכהן הגדול. כיצד ניתן להבין ציווי זה שאוסר למעשה את הפרידה האחרונה של הכהן מקרובו?

התורה מצווה על קדושת הכוהנים המתבטאת בשלושה מישורים: נישואים, היטמאות למת, מומים גופניים. ננסה להבין מהם איסורים אלו.

מצווה התורה להביא כקרבן רק בעל חיים שהוא מבן שמונה ימים ומעלה. בעל הכלי יקר שם לב לניסוח בציווי ומוצא רעיון חינוכי בדברי הפסוק.

הקב"ה מצווה על המועדות, אך מהכיוון ההפוך אומר ה': חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי! רבי עקיבא במדרש מלמד מתי רצויים המועדות ומתי שנואים.

התורה מציינת בפנינו את סוגי בעלי החיים מהם מותר להביא קורבן, אולם, לפחות במבט ראשון לא ברור, מדוע נבחרו דווקא סוגי בעלי חיים אלו?

מציאות חברתית הנוגדת את הכתוב בתורה מביאה למצב של אנרכיה בו החזק שולט ובו יש מקום לתאוות נקם, במצב זה מה יהיה על החיים?

מצווה התורה על מצוות כיסוי הדם: כאשר שוחטים בהמה או עוף, עלינו לכסות את דמה בעפר הארץ. חכמים למדו ממצווה זו כלל לגבי המצוות בכללן.

התורה אוסרת על שחיטה מחוץ למשכן, ומסבירה זאת ברצון למנוע מבני ישראל להקריב לשעירים – לאותם אלילי מצרים שהיו רגילים בהם.