פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת כי תצא בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
התורה מצווה שלא להלין את התלוי על העץ, וכותבת לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ… כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, אך מהי הקללה בכך? ומדוע שלא לפרסם את מעשי החוטא? על כך בדברי הבכור שור.
מה טעמו של הציווי שלא ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים ביחד, מה מבקשת התורה ללמדנו ? בנוסף, ומה המשמעות של הסמיכות למצוות ציצית ?
התורה מצווה: 'וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ..' אך מיהו אותו אדם ומהו חטאו? נעמוד על דברי חכמים בהבנת המצווה.
התורה מצווה אותנו: 'לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ', האם זה כל כך פשוט? והאם המגורים במצרים מפצה על מה שעשו המצריים לאבותינו?
פרשת כי תצא עוסקת בחברה וביחיד החי בה, ומרבית המצוות המופיעות בה עוסקות בכך, ולכן עולה השאלה: מה מקומו של הציווי: תמחה את זכר עמלק, בפרשה זו?
כשמדובר בעניינים חברתיים, אין צורך לרדוף אחרי מצוות, ודאי לא אחרי מצוות של אחרים. עוני ומחסור, תאווה או שנאה, אלו הם מציאויות שהחיים מזמנים לנו ואנו נדרשים להתנהל איתם נכון, לא ליצור אותם מלכתחילה.
מה ניתן ללמוד מפרשת בן סורר ומורה ומדוע בכלל נכתבה אם אינה עתידה להתקיים? בעל הכלי יקר עונה על כך ברעיון חינוכי הפונה ליחיד ולחברה כולה.
בן סורר ומורה וממזר הם שניים מהציוויים היותר קשים להבנה בפרשת כי תצא. ננסה לעמוד על הרעיון העומד בבסיס הציוויים האלו ומה הקשר ביניהם.
המדרש בספרי מדבר על נפשו של האדם, ומודה שאדם באשר הוא אדם – קשה לו לזוז ממקומו כאשר פוגעים בו. אך המדרש מבקש ללמד אותנו את דרכיו של הקב"ה, ולומר: נסו ללמוד ממידות הקב"ה למרות הקושי.
התורה הבינה את המשמעות של "צער בעלי חיים", וביטוי לכך מופיע בציווי 'לא תחרוש בשור וחמור', ציווי שחכמים מצאו בו גם הכוונה לאומית.
פגיעה בפרנסתו של אדם היא פגיעה אנושה שהתורה לא מוכנה לקבל אותה, לא בשביל חוב ולא בשום מצב אחר, ומבטאת תפיסה זו באיסור לחבול רחיים ורכב.
