וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה

(יט)  וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. (כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי־הֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְ־הֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ…

(כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. (בראשית, כ"ה)

בתחילת פרשת תולדות, התורה מביאה את סיפור הולדתם של עשיו ויעקב: רבקה עקרה ויצחק מתפלל בעבורה עד שהקב"ה נעתר לתפילתו והיא יולדת תאומים. בפתיחה זו התורה מציינת את גילו של יצחק בשני מקרים: בחתונתו ובלידת הבנים, ועולה השאלה: מדוע התורה עושה זאת? מה יש לנו ללמוד מציון זמנים אלו?

ראשית העומר

פנחס הוא אליהו

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי

מדוע נשאר יוסף בבור?

וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה

תשובה ראשונה לשאלה היא החשיבות הכרונולוגית של הדברים, ומרבית הפרשנים סוברים שיש כאן רצון לאפשר לנו לסדר את לוח הזמנים של חיי יצחק, ולמשל:

ויהי יצחק בן ארבעים שנה: למה ייחסו הכתוב כאן? ללמדך: ששלוש שנים נתאבל על אימו, לפי שבשעת העקידה היה בן שבע ושלשים שנה ובאותו הפרק מתה ונתאבל עליה שלש שנים, ונמצא נושא אישה בן ארבעים שנה (מדרש הגדול)

ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם: המתין לרבקה עשר שנים, לפי שלא הייתה ראויה להריון, כי בת שלש שנים הייתה כשנשאה, והמתין לה עשר שנים לפי שאין אישה מתעברת פחות מי״ג שנה, ואותן עשר שנים לא עלו לה מן המניין, לפי שלא הייתה ראויה ללדת, ואחר שהיה לה י״ג שנה המתין לה עשר שנים, כשם שעשה אברהם הרי כ״ג, ובאותו זמן התפלל… (מדרש אגדה בובר)

אם כן, מציוני זמן אלו אנו לומדים על השתלשלות האירועים בבית אברהם ויצחק: שלוש שנים התאבל יצחק, אח"כ נשא את רבקה וחיכה עשר שנים נוספות, ולאחר מכן עשר שנים התפלל עד שנולדו ילדיו.

[צריך כמובן לשים לב שלדעת מדרשים אלו רבקה נולדה במות שרה ולכן הייתה בת 3 (כך בסדר עולם רבה), אולם ישנן דעות נוספות ביחס לגילה של רבקה: לדעת התוספות הייתה בת 14 (מבוסס על הספרי), ולדעת בעל ספר הישר הייתה בת 10].

לא. נקודה.

לעצור את הסוסים

כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ

שכר לעולם הבא?

מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו

רעיון שני המובא בפסיקתא רבתי (פרק מ"ג), מתייחס לצד הרוחני והאישי של רבקה:

דבר אחר כי פקד ה' את חנה זהו שאמר הכתוב: 'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו' (משלי כ"ז כ"א): מהו מצרף לכסף וכור לזהב? אלא, כשם שהצורף הזה מכניס את הכסף לאש ואת הזהב לכור ואינו משהם בהם, כך הקב"ה צורף את הצדיקים כל אחד ואחד לפי כבודו… ורבקה אף היא צירפה הקב"ה לפי כוחה עשרים שנה. מניין? שכן כתב: 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל' (שם כ"ה כ'), וכתב: 'ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם' (שם שם כ"ו), הרי נמצאת שצירף אותה הקדוש ברוך הוא עשרים שנה..

הדרשן מציג הקבלה בין הקב"ה לצורף, ובין הצדיקים והכסף והזהב: כשם שהכסף והזהב מתנקים באש בזמן קצוב הנכון להם, כך הצדיקים מתנקים בייסורים בזמן קצוב הנכון להם. לימדה התורה שרבקה זמנה היה עשרים שנה, וזה נלמד מציון הזמנים בפרשה.

תשובה שלישית מתייחסת לפן האמוני שיש לנו ללמוד מכך:

לכאורה, מפשט הפסוקים הבקשה של יצחק לתת ילדים לרבקה וכניסתה להריון נראים שמגיעים מיד אחד לאחר השני:

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי־הֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְ־הֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (בראשית, כ"ה, כ"א)

בא הרד"ק ומסביר שלא כך היה:

ויצחק בן ששים שנה – להודיע כי עשרים שנה עמדה רבקה מלדת.

משמע, מה שנראה בפסוקים מידי, במציאות לקח עשרים שנה ארוכות שבהם יצחק מתפלל ורבקה מבקשת, וכאילו אין תשובה… בעל מדרש שמואל (פרק ד') מביא רעיון דומה למובא בפסיקתא רבתי, אך הוא שם את הדגש על יצחק ותפילתו:

'מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה" (משלי י"ז ג') – אמר רב: לא ניתנו מצות אלא לצרוף בהן את ישראל! מה הצורף הזה מכניס את הזהב לכור ומסננו פעם ראשונה שניה ושלישית עד שהוא מעמידו על בוריו, כך הקדוש ברוך הוא: מייסר את הצדיקים כל אחד ואחד לפי כוחו. יש תפלה שהיא נענית למאה שנה: מאברהם, ואברהם בן מאת שנה (בראשית כ"א ה')… יש תפלה שהיא נענית לששים שנה מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם (בראשית כ"ה כ"ו)…

מטרת המצוות, והמעשה הדתי בכלל, היא לצרף ולזקק את האדם. משום כך ישנם מצבים שבהן תפילת הצדיק אינה נענית מיד וזאת משום שהקב"ה רוצה לזקק את אמונתו.

לכאורה נראה שהמסר העולה מכך הוא שאם גם לצדיקים הקב"ה לא שמע מייד, מה יהיה עלינו? האם בכלל כדאי שאנו נתפלל? התשובה היא כפולה:

• כל אחד ואחד לפי כוחו – הדרשן מדגיש שמה שהקב"ה מביא עלינו תואם את היכולות האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו.
• תפלה נענית – גם אם נראה שהדבר לוקח זמן, הקב"ה לא משיב ריקם והוא עתיד לענות על התפילה בדרך הנכונה ובזמן הנכון.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.