על מה הכית את אתונך

אתמול חזרתי עם הילדים שלנו מירושלים ושמענו שיעור אשר השאיר עליי הרבה רושם. מרכז השיעור נסב סביב האמירה העקרונית שמלכות ישראל, גם בימים אלו, היא הנשמה הלאומית של עם ישראל. כשם שיש נשמה פרטית, כך יש נשמה לאומית הבאה לידי ביטוי במלכות ישראל. בעבר זאת הייתה מלכות ממש כמו בימי שאול, דוד ושלמה וכיום זאת כנסת ישראל וממשלת ישראל המייצגות את הנשמה הלאומית. אם אנחנו מבינים יסוד זה, אנחנו מבינים שכולנו חלק מנשמתה של האומה הישראלית הכללית ביסודנו ויש לזה משמעות.

ברמה הלאומית הימים שלפני ה- 7.10 הם ימים של עיוורון לאומי, עיוורון כללי של המציאות כלפי כלל הזירות, עיוורון של ממשלת ישראל. ה- 7.10 הייתה פתיחת העיניים הלאומית, זאת הייתה התפכחות כואבת מאוד ובעלת מחירים כבדים. לצערנו, אנחנו עדיין משלמים מחירים כבדים, כאשר רק היום התבשרנו על נפילתו של סרן רעי בירן ז"ל שנפל על קדושת השם והארץ (הדברים יהיו לעילוי נשמתו).

ברמה הלאומית חובתה של האומה ושל ההנהגה היא להסתכל כל הזמן על המציאות והאירועים המתרחשים סביבה ולהיות דרוכים ולפעול. כאשר מסרבים לראות את המציאות באופן בהיר – העיוורון משתלט. כאשר העיוורון משתלט –  הקב"ה פותח את עינינו בדרך קשה.

הדברים נכונים בוודאי גם לרמה הפרטית. הרבה אירועים קורים ומתרחשים סביבנו. חלקם משמחים, חלקם פחות, חלקם מחזקים, חלקם מחלישים. אבל החובה שלנו היא להסתכל על המציאות ולהבין את אשר הקב"ה מדבר אלינו. אסור להתעלם מהמציאות. אתמול ישבתי עם חבר לעבודה בעקבות אירוע לא שגרתי ולא רגיל שקרה בסביבת העבודה שלנו והוא אמר לי: "אני קיבלתי החלטה להתבונן על המציאות, אני בוחן כל אירוע ומנסה להבין מה מצופה ממני. מכל אירוע אני אסיק מסקנות רלוונטיות, כי כל אירוע בא להגיד לי משהו". התרשמתי מאוד והתפעלתי.

בין משא להתנשאות

קריאת התורה – פרשת אחרי-מות

השעיר לעזאזל

מילה של תיקון

על מה הכית את אתונך

פרשת "בלק" אשר נקרא השבת היא פרשה מרתקת מלאה במציאויות מורכבות ונבואות על האומה הישראלית. כולנו מכירים את הסיפור על אתונו של בלעם. עוד בטרם פתחה האתון את פיה, בלעם מכה אותה שלוש פעמים משום שאינה הולכת בדרך ועל אף ניסיונותיו להחזירה לדרך, היא מסרבת מוחצת את רגלו אל הקיר ואף רובצת תחת מקומה. בלעם מאיים להורגה. דרמה של ממש ואז המלאך מתערב ופוקח את עיני בלעם:

"וַיְגַל ה' אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל־מָה הִכִּיתָ אֶת־אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי־יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי׃ וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי׃ וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי". (במדבר כב, לא-לד)

מדוע בא המלאך בטענות אל בלעם על כך שהיכה את האתון וכי מה רצה המלאך שבלעם יעשה, זאת הדרך של האדם לנחות את הבהמה ?

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י), שהיום יום ההילולא שלו, מסביר שהמלאך שואל אותו על האתון כדי לשבור את גאוותו וקומתו של בלעם הרשע ולהראות לו שאם הקב"ה רוצה חמור יהיה יותר מבין ממנו :

"ויאמר אליו וגו' על מה וגו' הנה וגו'. צריך לדעת מה טענה היא זאת על מה וגו' על עסקיה רעים, עוד מה טענה במאמר הנה אנכי כיון שלא היה יודע, כמו שהעיד הכתוב ויגל ה' את עיני בלעם הא למדת שסתומים היו עד עתה, ואולי שנתכוון ה' להשפיל גאונו כדי שיודה בפיו ויאמר כי האתון ראתה המלאך ג' פעמים והוא לא ראה, ומזה יתגלה גם כן הפלגת מיעוט השגתו בנסתרות, לזה אמר לו על מה וגמר אומר הנה אנכי וגו' ותראני האתון כאן תחב חץ בלבו שנתחייב לומר בפיו כי עינים לו ולא יראה כמו שראתה האתון כאומרו לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי, וזה היה תכלית הכוונה בדבר המלאך". (אור החיים הקדוש, במדבר כב, לב)

בלעם מגיע למהלך הזה מלא ביטחון עצמי, מלא בעצמו ומאמין שבכוחו לקלל ולהזיק את עם ישראל. בא המלאך לומר לו עוד בטרם יתחיל המופע, אם הקב"ה רוצה אפילו חמור יראה יותר ממך, כדאי שהכללים יהיו ברורים בתחילת הדרך.

האתון זיהתה את המציאות, הבינה את הסיטואציה הרבה לפני בלעם. על פי הרמב"ן (1194-1270, ספרד) האתון הרגישה את החרדה ואת הפחד מפני המלאך אשר עמד לנגדה, גם אם לא ראתה אותו בפועל. לעומתה, בלעם הנביא הגדול – היה עיוור, הוא לא היה מסוגל לראות או להבין את המציאות. את זה ביקש המלאך להמחיש לבלעם עוד בתחילת שליחותו. אין ספק שאירוע האתון וההפנה של בלעם שברצות הקב"ה הוא מעלים ממנו את כל יכולותיו וכוחותיו, היא בסיס לכך שלאורך הפרשה אחד המשפטים אשר חוזר הכי הרבה פעמים בצורות שונות : "אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר".

רבי עובדיה ספורנו (1468-1550, איטליה)  מסביר שהמלאך בא ללמד את בלעם כלל גדול בשליחות, עליך להסתכל סביבך לראות מה קורה, להרגיש את המציאות ולתת את ליבך ודעתך על מה שקורה. אם אתה רואה אירוע לא רגיל ולא שגרתי – תתבונן, תחשוב ותסיק מסקנות :

"על מה הכית את אתונך. כי בראותך אלה האותות היה לך לשער שהליכתך בלתי רצויה והיא לא תצלח: זה שלש רגלים. ואיך הקשית ערפך שלש פעמים לדחוק את השעה: הנה אנכי יצאתי לשטן. הנה אני עשיתי האפשר להתנגד לדרכך בזה האופן לטובתך". (ספורנו, במדבר כב, לב)

אחרי שהאתון "משחקת" עם בלעם שלוש פעמים, הוא היה צריך להבין ששליחותו לא רצויה ושלא משנה מה שהוא יעשה, הדרך לא תצלח. אבל בלעם בשנאתו לעם ישראל אינו עוצר, הוא משחק את המשחק אל מול המלאך ואומר לו אם אתה רוצה אשוב חזרה, אבל באמת הוא מתחנן ללכת והוא באמת הולך. המלאך הזהיר אותו באופן מפורש, מכאן זה של בלעם בבחירתו ושל כל אחד מאיתנו בבחירתנו בראותנו אירועים אשר אמורים לקרוא לנו לחשוב מחדש.  

תורת ברית ותורת חוזה

את החיים ואת הטוב

קריאת התורה – פרשת מצורע

על מה בלעם התנצל?

לתבוע את עלבונה

המדרש מלמד אותנו שהאתון היא קל וחומר לאומה הישראלית. המלאך רומז לבלעם, אם אני מגיע אליך במיוחד כדי לתבוע את היחס המשפיל שלך לאתון שאין לה שום זכות והיא סתם בהמה, נראה לך שלא אתבע את עלבונם של האומה הישראלית מידך. מה שקרה עכשיו עם האתון הוא כאין וכאפס לעומת מה שיקרה לך בסיום שליחותך הכושלת :

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ, וְכִי דִּקָּיוֹן שֶׁל אָתוֹן בָּא מַלְאָךְ לְבַקֵּשׁ מִיָּדוֹ, אֶלָּא אָמַר לוֹ מָה הָאָתוֹן שֶׁאֵין לָהּ זְכוּת וְלֹא בְּרִית אָבוֹת נִצְטַוֵּיתִי לִתְבֹּעַ עֶלְבּוֹנָהּ מִיָּדְךָ, אֻמָּה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְעָקְרָהּ, שֶׁיֵּשׁ לָהּ זְכוּת וּבְרִית אָבוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". (במדבר רבה כ׳:ט״ו)

הקב"ה תובע את עלבונה האומה הישראלית, הוא עשה את זה בלעם, הוא עשה את זה לאורך כל ההיסטוריה והוא עשה את זה ב- 7.10 באמצעות נשמתה של האומה הישראלית, באמצעות כנסת וממשלת ישראל. הושפלנו ביום ה- 7.10 ומאז הקב"ה השיב מנה אחת אפיים לכל האויבים אשר סביבותינו. זה יכול היה להתקיים רק בשל העובדה שהקב"ה תבע את עלבוננו והוביל אותנו לניצחונות. דין בלעם, כדין איראן.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1809, אוקראינה) מלמד אותנו כלל גדול שצריך לקחת לחיים העמוסים והמלאים של כולנו. הקב"ה מדבר אלינו דרך המציאות שבה אנחנו חיים וחובה עלינו לזכור את זה. כל מה שאנחנו רואים, חווים, שומעים, לכל מה שאנחנו נחשפים יש משמעות. אנחנו צריכים להתבונן בה, להבין אותה, להסיק מסקנות דרכה ולפעול בהתאם. אחרת, פיספסנו ואנחנו יכולים להחטיא את שליחותנו, את תפקידנו, את מהותנו. הדברים לא מתרחשים סתם סביבנו :

"ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך כו'. יש להבין למה חרה להמלאך שהכה האתון כל עוד שלא ראה המלאך יש להכות בהמתו שתלך בדרך הישר. ונראה….גילה לו השם יתברך שישמור כפי שיצוהו ומי שעושה רצון קונו כשיראה איזה דבר תימה מתבונן שבזה מצוה לו השם יתברך איך יעשה. ואם עושה דבר ובפתע פתאום נולד בדבר דבר תימה וחידוש מתבונן שבוודאי רצון השם יתברך שלא לעשות הדבר הזה ואם כן בלעם שראה דבר תימה וחידוש שרבץ האתון תחתיו מה שלא עשה לו עד כה כמבואר בפסוק ההסכן כו', מהראוי לו להתבונן שרצון השם יתברך שישוב ולא ילך ומה שהשם יתברך צוה לו לילך היה באופן כמו שאמר לו ואך את הדבר הזה אשר אדבר כו', כפי שיראה בעין שכלו האיך רצון השם יתברך כן יעשה, אם כן היה לו לשום על לב ולא להכות ובמה שהכה גילה בלעם עוצם רשעתו גם שרצון השם יתברך שלא ילך אף על פי כן הולך הוא". (קדושת לוי, במדבר, בלק י׳)

בלעם אינו קורא את המציאות נכון. הוא אינו נותן את ליבו להתבונן על אירועים חריגים קיצוניים שלא היו לו מעולם. זה עיוורון. אי אפשר להצליח בשליחות בלי שימת לב לאירועים שמתרחשים סביבנו. 

אני מבקש לסיים בדבריו המופלאים של הרבי מלובביץ' (1902-1994, אוקראינה וארה"ב) אשר לומד מכך כמה עלינו להרבות באהבת, בהארת הדרך לכל יהודי באשר הוא. אם הקב"ה בעצמו פעל למנוע חטא מבלעם, אם הקב"ה ניסה למנוע מבלעם להיאבד מהעולם, כמה אנחנו צריכים לסייע לכל יהודי ויהודי על אחת כמה וכמה:

"למרות שמדובר אודות בלעם הרשע, ש"הי' שונאם של בנ"י יותר מבלק – ריחם עליו הקב"ה והשתדל שלא יחטא ויאבד, וחיפש על זה כמה עצות, עי"ז ששלח מלאך שיעצור את האתון, ולא רק פעם אחת, אלא ג' פעמים, ואח"כ "ויפתח ה' את פי האתון", ואח"כ "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה', ואם בנוגע לבלעם הייתה ההנהגה באופן של רחמנות גדולה כל כך – הרי מובן עד כמה צ"ל גודל הרחמנות בנוגע ליהודי שזקוק לעזרה, להשתדל בזה מתוך מסירה ונתינה, ולחפש את כל העצות איך לעזור לו, ולא להסתפק בפעם אחת וכו'…. לכאורה יכול מישהו לטעון: למה עליו להקדיש עבור פלוני ריבוי זמן, בה בשעה שרואה שלא יצליח לפעול עליו, ואפילו אם יפעל משהו, יהי' זה רק לפי שעה בלבד. ועל זה באה ההוראה מפרשת בלק – שכיון שהקב"ה התעסק כל כך בטובתו של גוי, הרי עאכו"כ שצריך להתעסק ביותר בטובתו של איש ישראל, ולזכור שעל כל אחד מישראל נאמר "כי תהיו אתם ארץ חפץ", וכתורת הבעש"ט שכל אחד מישראל נמשל ל"ארץ חפץ" שצריך רק לחפור בה ואז מגלים אוצרות של זהב וכסף". (שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשל"ג).

 שנזכה שהקב"ה יגלה את עיננו שנבין את המציאות שסביבנו ונסיק את הדרך הנכונה לפעול. שנזכה לחוס על כל יהודי, לפחות כמו שהקב"ה פעל לחוס על בלעם הרשע וניסה למנוע ממנו את אובדנו.

שבת שלום.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".