אילו היו בני ישראל מבקשים

פרשת "בהעלותך" אותה נקרא השבת מכילה פרשיות מגוונות, חלקן ברומו של עולם כמו הדלקת הנרות במנורה ומסע האומה הישראלית במדבר כאשר במרכזה ארון ה' וחלקן מגיעות מהקצה האחר המתארים חטאים של עם ישראל כדוגמת חטא המתאוננים וקברות התאווה. הכל בפרשה אחת מיוחדת, מצבי חיים ומציאויות שונות שאפשר ללמוד מהם לחיי היום יום ולהבין מה כוחנו ומה הפוטנציאל הגלום בנו בכדי לשנות את המציאות ובוודאי להשפיע על רצונו של הקב"ה.

בן סורר ומורה ואשת יפת תואר

וְקָם הָעָם הַזֶּה

חוסר צדק במכירת יוסף

להטעות הבריות אחריו..

גְנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל

אחת מהפרשיות המרתקות המעידות על היכולת של עם ישראל להשפיע על המציאות מלמטה כלפי מעלה, היא הציווי על עשיית הפסח היחיד במדבר ובעקבותיו הציווי על פסח שני שנולד מדרישה של עם ישראל על ידי אלו אשר נמנע מהם לעשות פסח ראשון:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר׃ וְיַעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ…. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃ וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קׇרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר ט, א-ז)

רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר שעל פי סדר הדברים הכרונולוגי, פרשיה זו הייתה צריכה לפתוח את ספר במדבר (שימו לב שפרשיה זו פותחת במילים "במדבר סיני", כך שאפילו לא היה צריך לשנות את שם הספר) והסיבה שלא פתחו בה היא כי פרשיה מרמזת על גנותן של ישראל :

"בחדש הראשון. פָּרָשָׁה שֶׁבְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר לֹא נֶאֶמְרָה עַד אִיָּר, לָמַדְתָּ שֶׁאֵין סֵדֶר מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, וְלָמָּה לֹא פָתַח בְּזוֹ ? מִפְּנֵי שֶׁהִיא גְנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח זוֹ בִּלְבָד". (רש"י על במדבר ט׳, א׳)

על פי רש"י הגנות של ישראל היא שכל הארבעים שנה במדבר לא הקריבו קרבן פסח אלא את הפסח בשנה השנייה בציווי של הקב"ה, עד אשר נכנסו לארץ ישראל. אמירת הגנות במקרה הזה קצת לא ברורה שכן בספר שמות, כאשר צוו בני ישראל על פסח לדורות, לימד אותנו אותו רש"י שהחובה לעשות את הפסח תלויה בכניסתם לארץ ישראל וכל עוד הם לא נכנסו, הם לא היו מחויבים וזה שהם עשו פסח בשנה השנייה זה רק בגלל שהקב"ה ציווה אותם:

 "והיה כי תבאו אל הארץ. תָּלָה הַכָּתוּב עֲבוֹדָה זוֹ בְּבִיאָתָם לָאָרֶץ, וְלֹא נִתְחַיְּבוּ בַמִּדְבָּר אֶלָּא פֶּסַח אֶחָד שֶׁעָשׂוּ בַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית עַל פִּי הַדִּבּוּר". (רש"י שמות יב, כה)

מעבר לכך, הגמרא במסכת יבמות מסבירה שבני ישראל לא יכלו להקריב את קורבן פסח, גם אם היו רוצים, כיוון שהם היו ערלים והם לא יכלו למול עצמם כיוון שלא נשבה להם רוח צפונית. אם כך, מהי הגנות של בני ישראל ?

תפילת שחרית לחול נוסח ספרד (אשכנז)

עַד שֶׁהִפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג

משכן לכתחילה או בדיעבד?

אני לא במרכז

שאף אם הוא פטור מן המצוה – גנאי הוא לו

המהר"ל מפראג (1522-1609, צ'כיה) מסביר שמציאות שבה אדם פטור מן המצווה,  פטור מהעשייה – זאת לא המציאות המועדפת. אי עשיית המצווה, גם אם בגלל פטור, זה כשלעצמו גנות:

"ולמה לא פתח בזו וכו'…. ‎ולפי דעתי אין צריך, שאף אם הוא פטור מן המצוה – או מחמת אונסה או שפטרו – גנאי הוא לו, דסוף סוף לא עשו המצוה כמה שנים שהיו במדבר. שכל מי שהוא פטור מן המצוה מחמת שהוא אונס, גנאי הוא לו שלא עשה המצוה…והיה לו זכות, וכאן לא היה להם זכות אותו המצוה….מכל מקום אין לו זכות ושכר אותה המצוה… אבל פסח שעשו כבר בשנה שניה, רק שהיו פטורין ממנו עד שבאו לארץ, גנאי להם זה, שדבר זה נקרא שהיו חסרים מצוה". (גור אריה על במדבר ט׳, א׳)

התכלית היא קיום מצוות, התכלית היא המעשה, התכלית היא לקיחת אחריות וכאשר אדם לא עושה את הדברים האלו, גם אם הוא פטור על פי הדין ויש לו סיבות מוצקות הרי שעדין מדובר במציאות חסירה ופגומה. בוודאי לא המציאות העדיפה.  

הרמב"ן (1194-1270, ספרד וא"י) מביא בפירושו שני הסברים שונים. האחד הוא שבשל החטאים של בני ישראל במדבר, בפרט חטא המרגלים, לא זכו בני ישראל שתגיע אליהם רוח צפונית ולכן לא יכלו לבצע ברית מילה.  בשל העובדה שהם ערלים הם לא יכלו להקריב את קורבן הפסח והגנות היא החטאים שהביאו לכך:

"וְיִתָּכֵן שֶׁהַגְּנוּת הַזֶּה הוּא קִלְקוּלָם בְּעִנְיַן הַמְרַגְּלִים, שֶׁמִּמֶּנָּה נִתְנַדּוּ וְלֹא נָשְׁבָה לָהֶם הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית וְלֹא מָלוּ, וּלְפִיכָךְ נֶאֶסְרוּ בְּכָל הַקֳּדָשִׁים וְהָיוּ נְזוּפִים. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר: "אֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ", וְהָיוּ רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ וְלֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְהוּא גְּנוּת גָּדוֹל. אֲבָל הָרִאשׁוֹן הוּא יוֹתֵר נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי הָיָה מֹשֶׁה מַכְרִיחָם לַעֲשׂוֹתוֹ וְלֹא הָיָה מַנִּיחָם בְּחִיּוּב כָּרֵת. אֲבָל חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעָה וְהַשְׁבָּתַת חָמֵץ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ, שֶׁהֵן חוֹבַת הַגּוּף הַנּוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם, וּכְבָר נֶאֱמַר בָּהֶם ״לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". (רמב"ן במדבר ט, א)

הפירוש השני הוא שבני ישראל יכלו לעשות את הפסח גם בהיותם ערלים, אך הם נתעצלו בעשייתו וזה באמת גנות גדולה אם הסיבה לאי עשיית הפסח היא עצלות.  

בעלי התוספות (המאות ה-12 וה-13) הולכים באותו כיוון ומסבירים שאם בני ישראל לא היו חוטאים, הם היו זוכים להיכנס מיד לארץ ישראל ולעשות את הפסח מכאן ולדורות בארץ ישראל, אבל כיוון שחטאו בחטאים ובעיקר בחטא המרגלים, לא זכו להיכנס לארץ ישראל וזוהי גנותם:

"בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו' – …יש לומר דהגנות הוא שאם זכו ולא חטאו היו נכנסין לארץ משנה שניה והיו עושין פסח בכל שנה ושנה". (דעת זקנים על במדבר ט׳, א׳)

בהקשר זה מבאר המלב"ים שהגנות של בני ישראל היה שהם שהו בהר סיני הרבה יותר מידיי זמן מעבר למה שצריך. בני ישראל שהו בהר סיני אחד עשר חודש ולא ביקשו ולא דחפו לצאת משם ולהיכנס כבר לארץ ישראל :

"בשנה השנית וגו' – בחדש הראשון מבואר ששהו שם י"א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים שהיו בחדש השני מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה". (מלבי"ם על במדבר ט׳, א)

בני ישראל עושים את הפסח הראשון והיחיד במדבר ובניהם היו כאלו אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח. אותם אנשים טמאים נזעקו מהסיטואציה והגיעו בדרישה חד משמעית ממשה רבנו שימצא להם פתרון. הם לא יכלו להשלים עם מציאות שבה הם לא ייקמו את הפסח. אותם אנשים לא מבינים איך יכול להיות שהם נגרעים מהאומה הישראלית, למרות שהם טמאים. נכון, יש להם חיסרון כעת והם לא מגיעים הכי מוכנים – אבל הם דורשים להיות חלק מעם ישראל, הם דורשים לא להיגרע, הם דורשים לקחת אחריות. והקב"ה מסכים איתם.

כל מה שביקשו האנשים האלו, זה להיות חלק מבני ישראל. על זה הם נלחמים והקב"ה בזכות הנחישות שלהם, הדבקות שלהם והרצון שלהם קובע מועד חדש שלא היה מתוכנן ולא היה אמור להיות. פסח שני נקבע בלוח השנה היהודי לדורי דורות כי אנשים טמאים דרשו אותו.

קרא בשם בצלאל בן אורי

שבת שירה והכרת הטוב

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי

רוח אחרת

אם רק היו מבקשים…

הרבי מלובביץ (1902-1994, אוקראינה וארה"ב) מביא הסבר מדהים בנוגע לגנות ומחבר את אמירתו של רש"י לדרישתם של חלק מבני ישראל לקיים את "פסח שני" כמפורט לעיל ומסביר שאם האומה הישראלית כאומה הייתה דורשת, באותה עוצמה ונחישות, לקיים במדבר פסח הקב"ה היה מסכים איתם. אם האומה הישראלית מתעוררת כולה ביחד ודורשת מהקב"ה – הקב"ה היה בוודאי נענה וזוהי הגנות :

"בספרי אומר דבגנותן של ישראל סיפר הכתוב שלא עשו אלא פסח אחד במ' שנה שהיו במדבר… ותימה וכי במזיד היו נמנעים.. והא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת…. ואם כן מה גנות יש לישראל בעשייתם רק פסח אחד?! ובתוספות מתרצים "דהיינו גנותן – שנשתהו ליכנס לארץ עד מ' שנה מפני עוון המרגלים". אבל אם כן הגנות היא עוון המרגלים, ומדוע מציינים את הגנות בהעדר הקרבת הפסח, שאינו אלא תוצאה שולית מעון המרגלים? ויש לומר: בפרשת הקרבת פסח בשנה שניה במדבר מספרת התורה על "אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח", והם תבעו וטענו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"! והקב"ה קיבל את טענתם ובקשתם "למה נגרע", ונתן להם את האפשרות להשלים את החסרון ולהקריב קרבן פסח שני. וזוהי גנותן של ישראל – כי אם מצד הבקשה והטענה של מתי מספר מישראל, נתן הקב"ה זמן נוסף לקרבן פסח בי"ד באייר, הרי בוודאי שאילו היו כל ישראל מבקשים ותובעים מהקב"ה שרצונם להקריב את קרבן הפסח כמו שעשו במדבר בשנה השנית, בודאי היה הדבר עולה בידם! וזהו "גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד" – והרי אילו היו בני ישראל מבקשים מהקב"ה "למה נגרע", היתה בקשתם מתקבלת והיו מקריבים את הקרבן כל הארבעים שנה" )על פי אוצר לקוטי שיחות שיחה א לפרשת בהעלותך(

מלמד אותנו הרבי עקרון גדול וחשוב, בכוחה של האומה הישראלית לשנות את המציאות ולהשפיע על רצונו ומעשיו של הקב"ה. אם האומה הישראלית באמת מבקשת ודורשת לפעול ולשנות – הקב"ה יסכים ויחזק את ידיה. זה בכוחנו וזאת אחריותנו.

שנזכה. שבת שלום.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".