השנה וחצי האחרונות היו המורכבות ביותר לאומה הישראלית ולכל אחד ואחת מאיתנו בעשורים האחרונים. אחד מהדברים שאף פעם לא התיישבו אצלי זאת הידיעה שיש אנשים וארגונים מסוימים שמוכנים לפגוע באומה הישראלית כולה בשביל מטרות אישיות וקידום אינטרסים שונים. שיהיה ברור: אני לא מתכוון למאבקים פוליטיים לגיטימיים ואני לא מדבר על המאבק הצודק להשבת החטופים כולם לביתם ומאבקים דומים, כל אלו מהלכים דמוקרטיים לגיטימיים.
כוונתי היא לפעולות אשר מנעו ממדינת ישראל נשק וקודמו על ידי טובי אנשינו, לארגונים אשר פנו כנגד מדינת ישראל לבתי המשפט הבינ"ל במטרה לעצור את מדינת ישראל, ארגונים ואנשים אשר העלילו על חיילי צה"ל והפכו אותם למטרה בכל מקום שהם הולכים. פעולות שכל תכליתם לחורר את הספינה המשותפת ולהטביע אותה.
מהלכים דומים אתה יכול לפגוש בארגון שבו אתה חי, לא פעם בעשרים השנה האחרונות, פגשתי אנשים וקולגות שהיו מוכנים לפגוע במאמצי הארגון ובהשגת המטרות שלשמם הוא פועל, כדי להשיג אינטרס אישי מצומצם. מצבים אלו דורשים דרך התמודדות ראויה ויעילה.
הקרבנות לזכות בהם ישראל
השבת אנחנו מתחילים את ספר "ויקרא", ספר הקרוי גם "תורת הכהנים" ו – "ספר הקורבנות" בשל העובדה שספר זה מפרט את סוגי הקורבנות, מאפייניהם, אופן עשייתם וכיוצא באלו. לכאורה מדובר בפעולות גשמיות : בהמות, עופות, שחיטה, זריקת דם וכיוצא באלו, אבל מבלי להבין בעבודת הקורבנות, פשוט וברור שפעולות גשמיות אלו הן לא התכלית ויש עניין עמוק הרבה יותר, כמו שמסביר רבי יהודה הלוי (1075-1141, ספרד וירושלים) בספר הכוזרי :
"וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה…. אך מאכלם לנפשותם….ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא… וכללו של דבר: שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים…והעניין האלוקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי". (ספר הכוזרי, מאמר שני, כו)
אם הייתי צריך לבחור שם נוסף לספר המיוחד הזה, הייתי בוחר ב- "ספר הנפש" שכן כל תכלית עבודת הקורבנות נוגעת ישירות בנפשו של האדם ועניינם טהרת וכפרת הנפש. תיקון נפשו האדם, דרכו ואופן מחשבתו של האדם, זאת המהות. הקורבן תכליתו לגרום לאדם לפשפש היטב במחשבותיו ובמעשיו ולתקן את דרכיו ומעשיו.
מי שמפספס את המהות הזאת מחטיא את כל עניין עבודת הקורבנות. וכי הקב"ה צריך לקורבנותינו, הרי וודאי שלא. על הקורבנות צוונו ועניינם הוא דרך תיקון לנפשנו ורוחנו, לוודא כל הזמן שאנחנו נשארים ונמצאים בדרך הנכונה ולא סרים ממנה, כמו שמסביר הרא"ש, רבנו אשר בן יחיאל (1250-1327, גרמניה וספרד) :
"כבר הסכימו כל חכמי ישראל התורניים כי הקרבנות אינם באים לצורך הקב"ה שהרי אין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא ברוך המקדים רפואה למכתינו שצווה להקריב הקרבנות לזכות בהם ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר מלחטוא ומלהיות בעבירות מלוכלך אבל אם לא היה מתכפר היה מוסיף לחטוא כמו שאז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר משל לאדם שיש לו בגדים צואים אינו משמרן מן הטיט אבל אדם שבגדיו נקיים משמרן מן הטיט ומן הטינוף". (הרא"ש, ויקרא א, ו)
אם לא הייתה כפרה לאדם ולא הייתה נקודה שבה הוא מטהר את נפשו, הרי שהיה אומר לעצמו : אני כבר מלוכלך ומטונף, לא יקרה כלום אם אתלכלך עוד קצת. הבאת הקורבן שתכליתה ווידוא וחזרה מדרך רעה, מאפשרת לאדם לנקות עצמו ולהתקדם הלאה. זאת נקודה קריטית – לפעמים אנשים אומרים לעצמם אני כבר מלוכלך בחטאים אין לי מה לנסות לנקות עצמי ולשוב בתשובה, זאת טעות יסודית. מה שמחזיק את יכולת הקיום של העולם היא החזרה בתשובה וניקיון מחטאנו, אחרת לא הייתה תקומה לשום מציאות.
וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה
כל הפתיחה הזאת נועדה בכדי שננסה לדון באחת מהסיטואציות המובאות בפרשתנו. אחרי שהתורה מפרטת מה דין כהן גדול או נשיא אשר חוטאים, היא מגיעה לאפשרות שכל אחד ואחת מאיתנו יכול לחטוא :
"וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת ה' אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם׃ אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קׇרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא". (שמות ד, כז-כח)
התורה מדגישה כי קורבן חטאת זה הוא דווקא על מעשה שגגה, מדוע נדרשים אנו להביא קורבן על מעשה שגגה ? מדוע משתמשת התורה במושג "נפש" ולא "אדם" הרי האדם מביא את הקורבן והוא החוטא, ומה הסמיכות בין זה לבין פרשת חטא הכהן הגדול או הנשיא ?
הרב עדין שטיינזלץ (1937-2020, ישראל) מלמד אותנו מדוע מביאים קורבן על מעשה שוגג. הוא מסביר שגם כאשר אדם עושה חטא בשגגה, גם כאשר הוא לא התכוון לעשות את החטא, עדיין יש לו אחריות, יתכן ולא למד מספיק, לא עשה פעולות לדעת, יש בו אשמה מסוימת, גם כאשר לא ברצונו, ולכן הוא מביא קורבן חטאת בכדי להתוודות ולהתנקות מאשמת שוגג:
"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְאָשֵׁם. כאמור, אין להאשים באופן פלילי על השגגה, ובכל זאת קיימת אשמה מסוימת גם לגבי מעשים הנובעים משכחה, מידיעה חלקית או מן התת-מודע". (ביאור שטיינזלץ על ויקרא ד׳:כ״ז)
יש לאדם אחריות, גם על מעשיו הנעשים בלי כוונת מכוון ובלי כוונת זדון. עליו להיות יותר אחראי, יותר זהיר ולשים לב יותר על פעולותיו.
רבי דון יצחק אברבנאל (1437-1508, ספרד) מסביר שהסיבה שהאדם מביא קורבן היא כי הוא מאשים את עצמו במה שקרה לו. גם אם הדבר לא היה במזיד ובמתכוון, האדם לוקח אחריות, הוא מבין שמשהו לא טוב קרה, הוא מרגיש אשמה ולוקח אחריות ולכן הוא מביא קורבן:
"ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ רוצה לומר מההדיוטים יהיה מי שיהיה בעברו על אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה והם המצות לא תעשה שחייב על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ואשם רוצה לומר שהוא מאשים את עצמו כי הרגיש ששגג ולכן היה בעיניו אשם לפני האלקים". (ויקרא ד, כז-כח)
האלשיך הקדוש (1508-1593, צפת) בפירוש נפלא מסביר מדוע התורה משתמשת במושג "נפש" ואין הנפש היא זאת אשר דוחפת את האדם לביצוע החטא. אדם אשר חוטא, אפילו בשגגה, באופן וודאי נפשו חשקה והייתה בעבירה תחילה, אחרת לא הייתה מגיעה תקלה על ידו :
"אך הנה עודנו מדבר כאשר היחל בכתובים הקודמים להסיר מלב בני אדם גם בני איש. העולה על רוחם כי קל מאד אשר יחטא בשגגה. באומרם שלא מלבם נעשתה התועבה. ולא כן הוא. כי גם בלא דעת נפש לא טוב. שאלמלא נפשו לא מטומאה בעבירה תחילה לא היתה תקלת שגגה יוצאה מתחת ידו וזהו נפש כי תחטא כו'. לומר אל יעלה על רוחך לומר. כי אין לנפש חלק ונחלה בחטא שגגתו. כי לא במחשבה המתייחסת אל הנפש חטא. ע"כ אמר. דע לך כי גם לנפש יש חלק. וזהו נפש כי תחטא…. אם לא העשות מקודם אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בידיעה אשר היה לנפש חלק בה. וע"י כן נמשך שגם הגוף עתה ואשם". (אלשיך הקדוש, ויקרא ד, כז)
זהו יסוד עצום בעבודת האדם והנפש, אם אדם ירחיק את רוחו, מחשבתו ונפשו מהרהורים ומחשבות רעות, בוודאי שהוא גם יתרחק מנפילות וחטאים במזיד, אבל גם תקלות בשוגג לא יבואו על ידו. זהו יסוד עצום. הגוף והנפש חד הם, הנפש משפיעה על הגוף וההפך. לכן, אם אנחנו מבקשים לנקות את עצמנו ואת חטאנו – מתחילים בלנקות את מחשבתנו, את נפשנו ואת ליבנו.
מדוע נסמכה חטאת היחיד לחטאת הנשיא והכהן הגדול ?
הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר באופן יוצא מן הכלל, כי התורה מבקשת ללמד אותנו שהחובה למוסריות אלוקית, החובה להישמע לדברי הקב"ה, הצורך בחיבור לדרך התורה הם שווים בפני כולם. אין בעל תפקיד, חשוב ככל שיהיה, שהמוסר שלו הוא אחר, המוסר והתורה שווים לכולם – למלך, לנשיא, לראש ממשלה, לכהן גדול ולאדם הכי פשוט בארץ :
"פסוקים אלה עוסקים בחטאת יחיד של כל אדם מישראל, "נפש אחת וגו' מעם הארץ" וגו'. חטאת-יחיד זו דומה מכל בחינה לחטאת הנשיא; שכן בנוגע לחיוב שמירת המצוות, המלך וההדיוט הם במעמד שווה לפני ה'.… מכל מקום, שלוש פרשות חטאת היחיד מלמדות אותנו, שההבדלים במעמד החברתי אינם משפיעים על כבודו המוסרי של האדם, ואין להם השפעה על השגת קרבת ה' והשמירה עליה. שעיר הנשיא, שעירת האזרח הגדול בעמו, וכבשת אחרון פשוטי העם, כולם חייבים להיכנע, בשחיטה, לסכין החדה של ציוויי המוסר. הנשיא וההדיוט כאחד צריכים להיות נציגי התורה, ועליהם לתת תוקף למרותה כלפי עצמם (סמיכה). דם השעיר של המלך, דם השעירה של האזרח הגדול בעמו, ודם הכבשה של האדם הפשוט, מקבלים את אותה ההכוונה על ידי אצבע הכהן – לדבוק בפסגות התורה. דם כולם נשפך אל היסוד הדרומי. שם הם מוצאים את יסוד בניין החיים, אשר יש לבנותו ברוח התורה". (רש"ר הירש, ויקרא ד, כז-כח)
זהו יסוד עצום. יש הסבורים שהם מעל המוסר האלוקי, מעל התורה, מעל חוקי הארץ. באה התורה ואומרת לנו שכולנו שווים וכולנו מחויבים למוסר התורה והאלוקים ואין מישהו מעל מישהו אל מול הקב"ה. אנחנו אומה אחת המשועבדת לקב"ה ולא לאף אדם אחר, זאת המהות של בני חורין שאנחנו.
להיות בספינה אחת
לאן זה לוקח אותנו ברמה הלאומית? בעל התפארת שמואל, רבי אהרן שמואל קאיידנובר (1624-1674, בלארוס) מסביר שנפש אחת מסוגלת להגיע למצב של חטא, אפילו חטא בשגגה, רק כאשר היא מנותקת מהשורש שלה והשורש שלה הוא האומה הישראלית כולה וכלל ישראל:
"דבר אינו מקבל טומאה אלא אם כן הוא תלוש משורשו, אבל כל זמן שהוא מחובר לשורשו איננו עשוי לקבל טומאה. הוא הדין גם בבני ישראל, כל עוד הם מחוברים הם איש לרעהו באחדות מלאה, הריהם ממילא צמודים אל שורשם ואין הטומאה יכולה לחול עליהם. אבל אם "נפש אחת" – נפש שהיא אחת בפני עצמה ומובדלת מכלל ישראל עלולה היא מאוד לבוא לידי "תחטא"". (תפארת שמואל, מעינה של תורה, פרשת ויקרא, עמוד כו)
הרב אלישע וישליצקי (1954-2019, ישראל), מסביר על אותו משקל, שאם האומה הישראלית הייתה באחדות אמיתית, אם הערבות ההדדית הייתה כל כך חזקה אל מול כולם, אם היינו באמת מרגישים כלל ישראל, יתכן שלא היה מי שמנסה לבצע חור בספינה של כולנו :
"המדרש מסביר למה התורה משתמשת במילה "נפש" בלשון יחיד גם כשמדברים על ציבור: כל אדם מישראל משפיע בפעולותיו – כולם מרגישים את אותה השפעה, לטוב ולמוטב. כך אדם, הקודח בתוך ספינה – הספינה כולה נטבעת. נכון, האדם הקודח בספינה צריך להבין שפעולתו מזיקה לכולם. אך יותר מזה: הערבות ההדדית לא מתחילה ברגע שאדם לוקח מקדחה ומתחיל לקדוח. למעשה, הערבות ההדדית, בעומקה לא נמדדת רק בתוצאת הפעולה, אלא המשמעות היומיומית של להיות בספינה אחת : אם אכפת לנו מכל אחד שיושב בספינה – אולי לא יהיה אחד שרוצה לקדוח". (לאורו של הרב אלישע, לפרשת ויקרא)
אותה נפשק המרגישה מנותקת מהאומה הישראלית, באשמת האומה הישראלית וכלל ישראל, יכולה להגיע בניתוקה לסיטואציה שבה היא "מוכנה" לחורר את הספינה כולה ולפגוע בכלל ישראל. הדרך היחידה לגרום לנפשות אלו לא לעשות כן, הוא לחבר אותה לכלל ישראל.
שנזכה, שבת שלום.

אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".