ספר דברים

כולם ניצבים ועומדים בברית שנכרתת בין הקב"ה לעם ישראל, שנכרתת עם כניסת בני ישראל לארץ. כולם באותו מעמד בדיוק, אין ראש ואין זנב, אין שופט ואין נשפט, אין עשיר ואין עני. כולם שווים בברית הזאת.

ביקרתי פעם בדרום אפריקה, במסגרת משלחת של ארגון "גשר" ומשרד התפוצות. המטרה העיקרית הייתה היכרות עם הקהילה היהודית במקום ויצירת

הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַׄד עוֹלָם. כיצד מבין הרמב"ן את משמעות הפסוק ומה יש בו ללמדנו?

מים לים יהודה גובני, מורה ואיש קהילה.  לעילוי נשמת אליהו בן מזל מזל בת נזמה מרדכי בן רחל ניצבים ה י ו ם!   "היום, כאן

האמיר…האמרת…   ההדדיות  במיטבה. את השם 'האמרת' – והוא 'האמיר' אותך. להאמיר-לרומם, לשאת, להרים, להעלות- כנראה מהמילה 'אמיר', ענפי הצמרת

בפרשת כי תבוא מאמירים בני ישראל את הקב"ה עליהם, והקב"ה מאמיר את בני ישראל לעם. נחלקו הפרשנים מה מקור המילה האמרה וכיצד להסביר לפיה את הפסוק.

מדוע התורה בפרשת כי תבוא בוחרת לסיים את חטיבת המצוות של ספר דברים דווקא במצוות מקרא ביכורים ווידוי מעשרות? ומה יש בכך ללמד אותנו?

לא לחינם מופיע הפועל לזכור, על הטיותיו השונות, מאות רבות של פעמים במקרא, כפי שזיהה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי. עבודת הזיכרון היא העבודה המרכזית של החוויה היהודית.

משה רבנו נותן כלים לדורות. הפעם הכלים הם "לב לדעת", "עיניים לראות" ו"אזניים לשמוע". רק בחירה של כל אחד ואחת מאיתנו תוביל אותו לתקן את הרגע המפוספס, ולזכות בכוח הלב מחדש.

משה מבין שאין משמעות לתורה הכתובה על אבן- גם אם תחזיק מעמד לנצח, אם העם אינו מסוגל לשמוע ולהקשיב. אין משמעות לטקסי ברכה וקללה אם העומדים בטקסים אלו לא מסוגלים לשבור את להתבונן בדברים הנשמעים.

ההבנה וההכרה שאנחנו חלק משרשרת אחת ארוכה היא הכרה יסודית ומכוננת. מכוחה עלינו לקבל על עצמנו שבמשמרת שלנו, התהליך יימשך והשרשרת לא תיפסק.

פרשת כי תצא עוסקת בחברה וביחיד החי בה, ומרבית המצוות המופיעות בה עוסקות בכך, ולכן עולה השאלה: מה מקומו של הציווי: תמחה את זכר עמלק, בפרשה זו?