ספר דברים

מצווה משה את בני ישראל: לשמור ולעשות את דברי התורה, חוקיה ומשפטיה – אזהרה כפולה האומרת לאדם שעליו להתאמץ בכדי לעשות.

מדוע חשוב לציין כנקודת זמן את העובדה שמשה עומד ומדבר עם בני ישראל אחרי שהוא מנצח את סיחון ואת עוג? מה מידע זה מוסיף לנו ומדוע הוא רלוונטי?

מה המשותף לכלל השינויים שיש בין התיאורים בספר דברים לבין תיאור אותם אירועים במקומות אחרים בתורה, ומדוע משה נותן ממקד את תפקיד העם באירועים?

כחלק מהאיסור להילחם עימם ונתינת נחלת עולם לבני לוט ואדום, מספרת לנו התורה על ההיסטוריה הצבאית של עמים אלו, אך מה הטעם הסיפור זה? מה יש לנו ללמוד מהתיאור?

בפרשת דברים משה רבנו מכוון את העם כיצד שלא להגיע למצב החברתי אשר הביא על עם ישראל את החורבן ובכך פרשת דברים היא המענה להפטרת חזון.

בהורדת התורה מן השמים אל הארץ חכמים הבינו שכדי לקיים באופן אמיתי את הנדרים וההתחייבויות שלנו, לעתים אנו נדרשים להתיר אותן.

פרשת דברים פותחת את הספר האחרון בחמישה חומשי תורה, ספר "משנה תורה". ספר זה כולל חזרה על המצוות הרלוונטיות לעם ישראל לפני כניסתם לארץ, חידוש של מעט מצוות שטרם נאמרו ותיאור האירועים המרכזים שחוו בני ישראל.

לשם מה מדגיש משה רבנו לשופטים את הציווי "שמוע בין אחיכם", הרי אי אפשר לשפוט בין שני צדדים מבלי לשמוע אותם? מה המשמעות של ציווי זה?

התורה מצווה אותנו: 'לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ', האם זה כל כך פשוט? והאם המגורים במצרים מפצה על מה שעשו המצריים לאבותינו?

התקווה היא הסיפור שעומד מאחורי פרשת 'וזאת הברכה'. אנו רגילים לראות בפרשה זו את סוף התורה, אך מסתבר שהדבר אינו ברור מאליו.

שמחת התורה באה לידי ביטוי בין היתר בקריאת הפרשה האחרונה בספר התורה, פרשת וזאת הברכה, ובהתחלת פרשת בראשית מיד עם סיומה.

בפרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בחמישה חומשי תורה, משה רבנו – אשר נמצא בשעותיו האחרונות ממש – עובר שבט שבט ומברך כל אחד בברכתו המיוחדת לו.