מוטי מלכא

בפרשה מופיע אחד הטעמים הנדירים שבתורה- הטעם שלשלת. ננסה להבין את משמעותו ומדוע הוא מופיע דווקא כאן, על המילה וישחט בתוך תיאור ימי המילואים.

התורה מדגישה: קח את אהרון ואת בניו אתו, הדגשה שמעוררת את השאלה: במה היה חסר הפסוק אם לא הייתה המילה אתו נאמרת?

פותחת התורה את מסכת הקורבנות של ספר ויקרא באמירה זו, וחכמים זיהו קושי המסתתר בתוך נוסח דברי התורה:  אדם כי יקריב מכם – הרי ברור שהמקריב הוא מקרב עם ישראל, ובמיוחד שפתיחת הפסוק אומרת:  דבר אל בני ישראל, אם כן מדוע באה ההדגשה מכם?

פרשת ויקרא דנה בקרבן החטאת, חז"ל שמו לב ללשון בה משתמשת התורה: נפש כי תחטא, ודנים בשאלה מדוע נאמרה דווקא המילה נפש? למה לא נאמר אם אדם יחטא?

הפסוק הפותח את ענייני הקורבנות פותח ביחיד ומסיים ברבים, ועל כך שואל בעל הכלי יקר- מדוע? ובתשובתו הרב מדייק מהו הקורבן האמיתי העולה אל ה'.

פרשת פקודי מסתיימת בבניית המשכן, בנייה שאיננה שלמה עד שהקב"ה לא יורד ומשכין את שכינתו בו- עד שכבוד ה' מלא את המשכן.

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מדוע הקהיל משה את העם? הרב בכור שור מוצא סיבה מעניינת לכך הקשורה ברצון של כלל עם ישראל להשתייך לבוני המשכן.

התורה מצווה על שמירת השבת, אך במשכן עצמו השבת לא נשמרה! כיצד להתייחס לדואליות הזו ומה ניתן ללמוד מכל על היחס שבין היחיד והחברה המתבטא במשכן?

התורה מצווה בפרשת כי תשא ובתחילת פרשת ויקהל על שמירת השבת, ועולה השאלה מדוע לתורה חשוב להכניס ציווי זה בתוך עניין המשכן? מהו הקשר שבין השבת והמשכן?

השורש פ.ק.ד. מופיע בפרשה בכמה מובנים: כפקודה לבניית המשכן וכספירה שלמה שהובא לבנייתו. כל אלו פיקדונות שניתנו ביד משה וכעת עליו לתת דין וחשבון על מה שנעשה בהם.

בפרשת ויקהל מספרת התורה על הציווי לקחת תרומה מבני ישראל והיא מדגישה שהתרומה תהיה: מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה – מאת בני ישראל, אך מדוע מדגישה זאת התורה? הרי ברור שהתרומה מגיעה מבני ישראל! נעיין בדברי בעל הכלי יקר.

בפרק מ' המסיים את ספר שמות ופרשת פקודי מספרת התורה על סיום מלאכת המשכן והקמתו. נעיין בדברי הכלי יקר המוצא בדברים רעיון רלוונטי גם לזמננו.