ונשמע קולו

מנהיגי ציבור ולא מעט מהדרג הפקידותי הבכיר נדרשים לשים לנגד עיניהם כל הזמן את האינטרס הלאומי, את האינטרס העליון של האומה כולה ולא של ציבור מסוים ובטח לא אינטרס פרטי כזה או אחר. בשיטת הממשל הקיימת במדינת ישראל, לפיה   מוחזק הרבה מאוד כוח בידי פקידי ציבור שאינם נבחרים, הדברים האלו נכונים גם לדרג הפקידותי הבכיר. האחריות הזו מוטלת על כל מי שבא לקבל החלטה שיש לה השלכות לאומיות והחלטות מסוג זה אינן מרוכזות רק בתחום הביטחון.

בתחום הקרקעות למשל. אם האינטרס היחידי היה טובת המדינה והאומה וההבנה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מבלי לפחד או להתבלבל, לא היינו מוצאים שטחים עצומים במדינת ישראל עם רוב שאינו יהודי. פשוט לי שאם זה היה האינטרס היחיד, גם סוגיית הסדרת הבדואים בדרום הייתה מועברת לראש סדרי העדיפויות הממשלתיות.

כל איש ואישה במקומות האלו חייבים לשאול את עצמם – את מי אני מייצג ? מה הכי נכון למדינה ולאומה שלי, מהם האינטרסים שעליהם אני צריך לשמור ? יכול מאוד להיות שיהיו מחלוקות על הדרך ומהם הדברים הנכונים לאומה, אבל לא יכול להיות שיהיו אינטרסים אחרים בעת קבלת החלטות גורליות מסוג זה של בטחון, קרקעות, גבולות, כלכלה וכיוצא באלו. אם לכל אחד מאיתנו היה פעמון שמזכיר לו שמאחוריו נמצאת אומה שלימה והיא האינטרס, יכול להיות שהיינו מתנהלים אחרת.

האם ידע יעקב על המכירה?

וכי נחש ממית?

ולא תגעל נפשי אתכם

על נחמה והתנחמות

ונשמע קולו

פרשת תצוה אשר נקרא השבת מעבירה אותנו מהציוויים על עשיית כלי המשכן המפורטים בפרשת תרומה, לציווים על הכנת בגדי הכהונה מיועדים לשמש את הכוהנים בעת השירות בקודש. אחד מבגדי הכהן הגדול הוא מעיל התכלת אשר בשוליו מצווה הקב"ה לתפור פעמונים ורימונים, שתכליתם להשמיע קול בבוא אהרון אל הקודש כפי שמופיע בפסוקים:

"וְעָשִׂיתָ אֶת־מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת….וְעָשִׂיתָ עַל־שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל־שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב… פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל־אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". (שמות כח, לא-לה)

איזה קול צריך להישמע בבואו של הכהן הגדול לקודש – קול פעמונים או קול אחר ? ומהי תכלית השמעת הקול,  האם צריך ליידע את הקב"ה כאשר נכנסים להיכל או שמא קול זה מיועד לגורמים אחרים ?

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מביא שני פירושים בנוגע לזהות הקול הנשמע בהיכל. האחד הוא על פי פשט הדברים – קולם של הפעמונים. השני הוא, קולו של הכהן הגדול כאשר הוא לבוש בגדי כהונה ובא בתפילה לבורא עולם לכפרה על בני ישראל. ברגע הזה שבו הכהן הגדול ישמיע את קולו, הקול הזה יישמע על ידי הקב"ה:

"ונשמע קולו, קול המעיל, ויש אומרים כי כאשר ישרת באלה הבגדים ישמע השם קולו למלאות תפלתו בבאו אל הקדש". (פירוש הקצר כח, לה)

כאשר הכהן הגדול עומד בתפארתו, מכוון היטב בעבודתו ויודע לזקק את תפילתו ואת בקשת כפרתו עבור עם ישראל, הקב"ה ישמע לקולו וישיב את תפילתו מלאה. על פי פירוש זה, הקול מיועד לקב"ה בכדי שיכפר על בני ישראל.

בעל "החזקוני" (1250-1310, צרפת) מסביר שהקול הוא קול הפעמונים, אך מסביר   שתי תכליות שונות. האחת, מיועדת לציבור הנמצא מחוץ להיכל אשר שומעים את הקול ויודעים מתי הכהן הגדול בעבודתו ובאותו הזמן כוונו ליבם לאביהם שבשמים ויבקשו גם הם כפרה. התכלית השנייה מיועדת לכהן הגדול בעצמו :

"ונשמע קולו כדי שידעו זמן העבודה ובכך יכוונו לבם לאביהם שבשמים. דבר אחר "ונשמע קולו" כדי שיהא נכר ונבדל להיות קדש קדשים משאר הכהנים המשרתים שם. אבל ביום הכפורים לא היה צריך הכירא שהרי כל עבודות אינן כשרות אלא בו. (חזקוני, שמות כח, לה)

הפירוש השני של בעל החזקוני מכוון לכהן הגדול עצמו, מטרת השמעת הקול היא להזכיר לכהן הגדול שהוא צריך להיות קודש קודשים. הוא אינו כהן רגיל והוא חייב להיות כל כולו בעבודת ה' מכוון ומדויק יותר מכל אחד בלי גרם אחד של מחשבה זרה ובלי הטיות בעבודת ה', הכל מדויק לקב"ה. על אותה הדרך מביא רבי דון יצחק אברבנאל (1437-1508, פורטוגל) ומסביר שמטרת הקול היא לגרום לכהן הגדול להבין, להתבונן כל העת ולהיות ער ומודע בכל רגע לכך שהוא נמצא בהיכל ה' :

"רוצה לומר שבזה ישמע קול אהרן בבואו אל הקדש כי הקול ההוא יעירהו להתבונן שהוא בקדש ומה שהיה מוטל עליו מהבגדים ובזה יחיה ולא ימות למעוט התבודדותו. כי מפני זה עצמו צוה שלא יכנסו הכהנים שתויי יין למקדש כדי שהיין לא ימנעהו מהתבודד ומהתבונן בדברים האלה כראוי". (אברבנאל על תורה, שמות כח, ו)

בבואו אל הקודש

אני מדבר עכשיו רק על עצמי. לא מעוט פעמים בעומדנו לפני הקב"ה בעת התפילה אנחנו משוטטים בעולמות שונים וחושבים מחשבות זרות ואחרות שאינם מעניין התפילה והבקשה מהקב"ה. אנחנו לא מרגישים את הקדושה והרגש הנדרש בעת התפילה, אולי אם היו לנו פעמונים – היינו מסוגלים לכוון יותר מבלי לשוטט בעולמות אחרים בעת שעת העמידה.

הרשב"ם (1085-1158, צרפת) עונה על שתי השאלות. הקול הנשמע הוא קולם של הפעמונים הנוקשים זה בזה ותכלית השמעת הקול מכוונת לכל מי שאינו הכהן הגדול המצוי באזור. ציווה הקב"ה שכאשר הכהן הגדול נכנס לכפר על בני ישראל, אסור לאף אחד אחר לשהות בקודש ולכן באים הפעמונים ומזהירים את כולם להתרחק:

"ונשמע קולו בבאו אל הקדש – שפעמוני זהב נוקשים ומכים זה לזה, אף על פי שבליטת הרמונים ביניהם ולפי שצווה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו – לכך צוה הקב"ה: ונשמע קולו בבואו – ויתרחקו השומעים משם". (רשב"ם על שמות כח, לה)

הרמב"ן (1194-1270, ספרד) מסביר שהקול הנשמע הוא קולם של הפעמונים והתכלית של השמעת הקול בכניסה וביציאה מההיכל היא בקשת רשות לכאורה מהקב"ה להיכנס להיכלו עם תחילת העבודה ובקשת רשות לצאת בסיומה – להבדיל, בדיוק כמו שנדרשים לבקש רשות בפני מלך בשר ודם :

"וּמַה שֶׁאָמַר לְמַעְלָה וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבוֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְלֹא יָמוּת, הוּא עַל דַּעְתִּי בֵּאוּר לְמִצְוַת הַפַּעֲמוֹנִים, כִּי מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם צֹרֶךְ בַּלְּבִישָׁה, וְאֵין דֶּרֶךְ הַנִּכְבָּדִים לַעֲשׂוֹת לָהֶם כֵּן, לְכָךְ אָמַר כִּי צִוָּה בָּהֶם בַּעֲבוּר שֶׁיִּשָּׁמַע קוֹלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, וְיִכָּנֵס לִפְנֵי אֲדוֹנָיו כְּאִלּוּ בִּרְשׁוּת, כִּי הַבָּא בְּהֵיכַל מֶלֶךְ פִּתְאוֹם חַיָּב מִיתָה בְּטַכְסִיסֵי הַמַּלְכוּת, כְּעִנְיַן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ …. עַל כֵּן צִוָּה לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ כְּמִי שֶׁיִּקְרָא "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי", וְיָבֹא לַעֲבֹד אֶת הַמֶּלֶךְ בְּיִחוּד, וְכֵן בְּצֵאתוֹ, לָצֵאת בִּרְשׁוּת, וְשֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ מְשָׁרְתֵי הַמֶּלֶךְ לָשׁוּב לְפָנָיו. וּבְפִרְקֵי הֵיכָלוֹת יָדוּעַ זֶה הָעִנְיָן. וְהִנֵּה הַטַּעַם שֶׁלֹּא יִפְגְּעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקים ".  (רמב"ן על שמות כח, לה)

הרמב"ן מוסיף ומסביר שקול הפעמונים תכליתו להזהיר את פמליית המלאכים של הקב"ה שלא להזיק לכהן הגדול ולאפשר לו להיכנס בבגדי כהונה להיכלו של הקב"ה, כי במעמד זה הוא אחד מהם, הכהן במעמד של מלאך ה' צבאות. רבנו בחיי (1255-1340, ספרד) מסביר את דברי הרמב"ן ומסביר שקול הפעמונים הם אזהרה למלאכים שיפנו מקום לכהן הגדול, אוהבו של המלך ועם צאתו כאילו מודיע להם הכהן הגדול – שובו אתם לשרת לפני בורא עולם. קול הפעמונים הוא הקול השומר על הכהן הגדול ומפנה לו מקום בפמליה של מעלה :

"אבל הענין מוכרח כולל תועליות גדולות כי היא אזהרה למלאכים שיפנו מקום לאוהבו של מלך לכבוד המלך כדי שיוכל להכנס ולעבדו ביחוד, ועוד שלא ינזק הכהן בבאו שם פתאום ועם הסימן הזה יהיו נדחים מפניו ומפנין לו מקום לעבד המלך ובצאתו גם כן היתה סימן הקריאה כאילו הכהן קורא אותם שישובו לשרת לפניו כבראשונה כי כבר כלה עבודתו והוא יוצא. ואמר ולא ימות, להורות שאם יבא שם מבלי שישמיע קולו ויכנס פתאום ימות כי המשרתים אשר שם סביב השכינה יפגעו בו". (רבנו בחיי, שמות כח, לה)

משפט צדק

ושבתה הארץ

בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית

בזכות חמש נשים

ויכפר על הקול

המדרש מלמד אותנו שכל בגד בבגדי הכהן הגדול מכפרים על עוון אחר. קולם של הפעמונים שאיתם נכנס הכהן הגדול תכליתם לכפר הוא לכפר על "הקול" שבני ישראל מוציאים שלא לצורך – על עוון לשון הרע :

"המצנפת של כהן גדול הייתה מכפרת על גסי הרוח, יבא דבר שבגבוה ויכפר על דבר גבוה. אבנט היה מכפר על הרהור הלב. חושן היה מכפר על הדינים…אפוד היה מכפר על עבודה זרה…. מעיל היה מכפר על לשון הרע, שנאמר "ונשמע קולו בבואו אל הקדש" – יבא דבר שמשמיע קול ויכפר על הקול". (אוצר מדרשים, פסיקתא, פסיקתא חדתא נ״א)

נסיים בדבריו של הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) אשר מלמד אותנו שכל תכליתם של הפעמונים היא להזכיר לכהן הגדול שהוא לא נכנס פנימה כאדם פרטי ואם ייכנס כאדם פרטי הוא לא ייצא משם. הכהן הגדול ניגש לקב"ה כנציגם ובשמם של האומה כולה, של הציבור כולו ואין לו שום כוח בלי זה :

"מלבד הרימונים היו בשולי המעיל התחתונים גם פעמונים, ועליהם נאמר: ״ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה׳ ובצאתו ולא ימות״.  הכתוב מפרש בכך את תכלית הפעמונים: ביאת הכהן אל המקדש ויציאתו ממנו צריכות להשמע – ״ולא ימות״…. מסתבר יותר ש-״ונשמע קולו״ מתייחס אל עמיתיו של הכהן הגדול – הכהנים האחרים – ואל הציבור כולו, אשר כנציגם ובשמם, הוא ניגש אל ה׳. מכאן נוכל להבין את המשמעות החמורה שניתנה לציווי ״ונשמע קולו״ על ידי אזהרת ״ולא ימות״. הכהן הגדול צריך לגשת אל ה׳ לא כיחיד ולא למען עצמו, אלא כנציג הציבור ולמענו, כדי שבואו לפני ה׳ יהיה ניכר לציבור ושהציבור ישים לכך לב. ללא הביטוי לרעיון זה ולכוונה זו, תהיה כרוכה ביאתו בעזות מצח מעין זו של הזר, כמו במחוסר בגדים. הדבר יבאר גם את משמעות ״ובצאתו״. ליציאה מהמקדש אין רק את חשיבותה של הביאה אליו, אלא היא חשובה אף יותר. רק באופן יציאתך מן המקדש ולא באופן ביאתך אליו, ניתן לראות אם אכן עמדת לפני ה׳, וכיצד עמדת לפניו….המעיל הוא זה שעליו נאמר במיוחד: ״והיה על אהרן לשרת".  על אהרן ללובשו כביטוי לשירות. שכן המעיל מלביש את כל ארציות האדם בצבע השמים, לרמז שכאשר כל עניניו הארציים של האדם ערוכים לפי רצון ה׳, הרי שאז ה׳ יקשר עצמו בשמחה בברית קרובה לאדם ולעניניו. זהו עיקר הרעיון של ״שרת״. (הרש"ר הירש – שמות פרק כח)

הפעמונים באים להזכיר לנו שיש תמיד אינטרס לאומי גדול יותר, שכאשר אתה עומד לפני ה' – אתה שם בזכות ובשביל האומה הישראלית ולא עבורך. כל תפילותיך, בקשותיך ומהוויותיך חייבים להיות ממוקדים בהם.

בבואנו לשרת, כל אחד בתפקידו ובמקומו חובה עלינו לסגל לעצמנו את הפעמון שלנו, פעמון שיזכיר לנו בכל נקודת זמן – עבור מי ומה אני נלחם, מהי התכלית ושאנחנו כאן בזכות ועבור האומה. פעמון שיזכיר לנו בכל רגע שאנחנו כאן לשרת את האומה הישראלית ולא חלילה ההפכך שהאומה הישראלית נדרשת לשרת אותנו.

התחושה האישית שלי היא שב- 7.10 הקב"ה צלצל בפעמון גדול, פעמונו של עמלק, והביא עלינו את עמלק לזנב בנו ולפגוע בנו. אולי כי שכחנו להיות אומה ישראלית. אולי שכחנו כולנו שהאומה הישראלית גדולה מכל בעל תפקיד, מכל קבוצת כוח ואינטרס, מכל אחד. היו שניסו לשים את עצמם לפני האומה הישראלית ולדאוג לכבודם, לאינטרס שלהם, לשמירת כוחם ועוצמתם ולפעמים גם לעמים אחרים.

פעמון זה, אשר עמלק צלצל בו, הזכיר לכל יהודי העולם, כל אחד במקומו, שכל מי שניסה לברוח מלהיות שייך לאומה הישראלית (שכוללת את כל היהודים כולם) – שויך אליה בעל כורחו. השבת אנחנו נקרא את פרשת "זכור" ובא הציווי מדאורייתא לזכור בכל יום ויום את אשר עשה לנו עמלק ואת החובה שלנו למחות את זכרו מהעולם. אין פעמון גדול מזה, רק צריך לשמוע אותו בכל יום.

שנזכה. שבת שלום.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".