ובא הכתוב להכחיש המרגלים

כמעט תמיד המציאות "מדברת" שלא לומר "צועקת" אלינו ואנחנו בוחרים במקרה הטוב להתעלם ובמקרה הפחות טוב להסביר למה מה שאנחנו רואים אינו נכון ואינו רלוונטי לסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. הרבה פעמים זה מבוצע באמצעות פרשננו לענייני פרשננו ובשל הצורך שלנו לקדם סוגיות אחרות. לעיתים, אנחנו בוחרים לנתח מציאות בהתאם לאינטרסים ואידיאולוגיה שלנו ולא על פי מה שהיא באמת.

הדוגמא הכי רלוונטית היא ה- 7.10. כולם ידעו על ההתעצמות של ארגון הטרור הרצחני, כולם הבינו את הסכנה הקיימת וכל אחד, ממניעים שונים, ניסה לדחות את הקץ באמצעות הסברים ומילים מפוצצות כמו : "מיס קלקולציה״ או "שקט יענה בשקט" או "תעסוקה בתוך ישראל", "כסף קטרי ישתיק את המערכת" וכיוצא באלו. מי שהסתכל על המציאות נכוחה ולא פוחד להתמודד איתה, לא מחכה להגיב למציאות הטופחת על פנינו, אלא מקבל כוחות ויוצא לפעולה.  

וידוי ותשובה

לשמור על הפה

שבועות – על שמות החג ומנהגיו

מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה

וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם

פרשת "שלח-לך" מכילה את אחת הדרמות המורכבות והקשות שעברו בני ישראל במדבר, חטא המרגלים. זה האירוע שבעקבותיו נגזר על דור יוצאי מצרים מעל גיל 20 לא להיכנס לארץ ישראל, אלא להסתובב ארבעים שנה במדבר עד למותם. הקטנים מגיל 20 נכנסו לארץ ישראל באיחור של 40 שנה בשל חטא זה.

שנים עשר המרגלים מקבלים את המשימה ממשה ויוצאים לדרך. הפסוקים המתארים את אופן ביצוע המשימה הם מעטים ולא מפורט המסלול שעברו המרגלים מעבר, אבל זה לא מפריע לתורה לתת מידע שנראה כלא רלוונטי בנוגע לעיר חברון :  

"וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם.  וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן־הָרִמֹּנִים ….וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם". (במדבר יג, כא-כה)

מדוע מוצאת התורה לנכון לציין שהעיר חברון נבנתה שבע שנים לפני העיר צוען במצרים, איך מידע זה קשור למשימת המרגלים ?  

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר שהמידע הזה בא ללמד אותנו על אומץ ליבו וההקרבה של כלב בהליכתו לבדו לחברון. רקע קצר – התורה מציינת בלשון יחיד, "ויבא עד חברון", ורש"י (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו ש- "כָּלֵב לְבַדּוֹ הָלַךְ שָׁם וְנִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי אָבוֹת שֶׁלֹּא יְהֵא נִסָּת לַחֲבֵרָיו לִהְיוֹת בַּעֲצָתָם" (במדבר יג, כב). בא הנצי"ב ומסביר שהעובדה שהתורה מציינת שחברון נבנתה לפני צוען מצרים היא כדי ללמדנו שחברון הייתה מבוצרת יותר, שכן היא הייתה עתיקה יותר. ולמרות שהעיר מבוצרת מאוד לא פחד כלב להיכנס לחברון, להתפלל על קברי אבותיו ולקבל כוחות :

"וחברון שבע וגו׳. ואם כן היה מבצר ישן נעלה. דידוע שדרך לבצר את המבצר מדי שנה בשנה. וא״כ היה מאד חזק. ומכל מקום לא חש לדבר". (העמק דבר על במדבר יג, כב)

על פי פירוש זה המשמעות של "שבע שנים" והיחס לבנית העיר זה כפשוטו. בשל העובדה שחברון נבנתה לפני, הרי שהיא הייתה מבוצרת יותר. הקב"ה מעיד שלכלב הייתה רוח אחרת : "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" ובשל כך הוא עמד במשימה אשר הוטלה עליו, בניגוד לעשרה מרגלים אחרים. הרוח המיוחדת התקבלה מהחיבור לאבות ומהחיבור לשורשים ולדרך האלוקית. הרב יהודה ליב חסמן (1869-1936), אשר היה המשגיח בישיבת חברון, מסביר מהי אותה רוח האחרת :

"היינו שלאחר שירד להבין כל הבנינים והחשבונות של מצוה, בכל זאת לא הניח את עצמו להתפתות, בידעו שמדת רצון הנשיאות והכבוד מולידה כל הטענות, רוח אחרת זו – שלא להמשך אחר טענותיהם – הצילתו מעצת המרגלים! למדנו שעיקר עבודת האדם, בפרט בזמנינו אנו, – "רוח אחרת" – שלא להמשך אחר המדות, ולא אחר אחרים – רק בואו חשבון!" (אור יהל, חלק א', עמודים רסה – רסו).

כלב לא התבלבל מהתפקיד המיועד לו כנשיא ולא חשב על טובתו האישית , מה שהפיל את יתר הנשיאים, הוא לא הלך אחר דעות ומחשבות של אחרים ולא נמשך אחריהם, הוא הלך אחרי האבות, הוא הלך אחרי האמת האלוקית. וניצח.

דג מושט עם ירקות בתנור

חס המקום על כבודן של בריות

כׇּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב

לרצונו לפני ה'

ובא הכתוב להכחיש המרגלים

הרשב"ם (1080-1160, צרפת) מסביר שהתורה מציינת את הפסוק הזה כדי להודיע שהיה למרגלים ולבני ישראל נקודת ייחוס מוכרת. היו להם את כל הנתונים לקבוע שא"י טובה יותר מארץ מצרים והם בחרו להתעלם מהמציאות הברורה. בני ישראל הכירו היטב את העיר צוען במצרים, הם לא הכירו את ערי ישראל אבל בידוע היה שחברון הייתה חשובה ועתיקה יותר מהעיר צוען, הם בחרו לעצום עיניים ולא להוציא את שבחה ומעלתה של ארץ ישראל:

"לפני צוען – לפי פשוטו: נבנתה לפני צוען וגם כן חשובה יותר עיר הישנה מן העיר החדשה, שהיו ישראל מכירים חשיבותה של צוען, הוצרך לומר כי ערי ישראל חשובים יותר, וגם מתוך יושנה היו בה ענקים שהם מדורות הראשונים". (רשב"ם על במדבר יג', כב׳)

בני ישראל ידעו את הנתונים הגיאולוגיים, האמפיריים, האובייקטיבים של הקרקע ואת האיכות של כל אחת מהערים והם בחרו להתעלם מזה ולהוציא את דיבת הארץ.

בעלי התוספות (המאה ה- 12 וה-13, צרפת) מביאים דוגמא אחרת שבה המרגלים מתעלמים מהנתונים, והפעם מנתונים אחרים, מאותו פסוק. הם מסבירים שהתורה מציינת פסוק זה כדי לומר שאותם הענקים אשר הקימו את העיר חברון, עדיין היו בחייהם, מופלגים בגילם, אבל זה לא הפריע למרגלים לומר לעם ישראל שזאת "ארץ אוכלת יושביה" אשר אנשיה מתים :

"וחברון שבע שנים נבנתה. ומסתמא כשקדמה ישיבתה לצוען ז' שנים נתרבו דיוריה מדיורי צוען וחברון שבע שנים נבנתה ועדיין לא מתו הענקים שבה שהיו מימים קדמונים ובא הכתוב להכחיש המרגלים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא. כלומר בני אדם אשר בה מתים בחצי ימיהם". (הדר זקנים על התורה, במדבר יג, כב)

המרגלים הבחינו בעיניהם בענקים שחיו שנים רבות, זה לא הספיק. רש"י מלמד אותנו שהקב"ה עשה חסד ונס עם המרגלים בכדי למנוע את גילויים על ידי העמים, הוא היה דואג שבכל מקום שהם מגיעים אליו, תהיינה לוויות כדי שהאנשים יהיו עסוקים בהם. המרגלים, שגדולי ישראל היו בעת שיצאו, לא הצליחו לחבר את הנקודות ולהעלות בדעתם שאולי הקב"ה עושה את זה כדי שנצליח במשימתנו :

אכלת יושביה. בְּכָל מָקוֹם שֶׁעָבַרְנוּ מְצָאנוּם קוֹבְרֵי מֵתִים, וְהַקָּבָּ"ה עָשָׂה לְטוֹבָה, כְּדֵי לְטָרְדָם בְּאֶבְלָם וְלֹא יִתְּנוּ לֵב לָאֵלּוּ". (רש"י, במדבר יג, לב)

שמיני עצרת – משמעות החג

הקדים חטא למעילה

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, וּמָצָאתָ

דרישה וחקירה

לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

רש"י מפרש את "שבע השנים" לא כמדד לזמן, אלא כמדד של איכות. חברון מעולה יותר צוען פי שבע ואם לא די בכך, היחס הזה הוא אל מול עיר ישראלית אשר נחשבת לפסולת של ארץ ישראל. כך יוצא שהפסולת של ארץ ישראל, טובה ואיכותית פי שבע יותר מערי ארץ מצרים :

"שבע שנים נבנתה…. אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְבֻנָּה בְּכָל טוּב עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְצֹעַן, וּבָא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין לְךָ טְרָשִׁין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵחֶבְרוֹן – לְפִיכָךְ הִקְצוּהָ לְקִבְרוֹת מֵתִים – וְאֵין לְךָ מְעֻלָּה בְּכָל הָאֲרָצוֹת כְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְצֹעַן הִיא הַמְעֻלָּה שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁשָּׁם מוֹשַׁב הַמְּלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו", וְהָיְתָה חֶבְרוֹן טוֹבָה מִמֶּנָּה שִׁבְעָה חֲלָקִים". (רש"י על במדבר יג, כב)

"הכלי יקר" (1550-1619, צ'כיה) מסביר מדוע לא יכלו המרגלים להתעלם מהמציאות, המציאות והאיכות בין הערים נראו למרחוק. בשל העובדה שהתבואה הייתה פי שבע מצוען מצרים, הרי שהאנשים היו הרבה יותר עשירים :  

"ואני אומר שהדבר כפשוטו ממש, כי מאחר שהונח ששייך לשון מבונה בפירות אם כן אם עשתה צוען בכל שנה אלף מדות יגיע לז' שנים ז' אלפים מדות, וחברון הוא מעולה ז"פ יותר מצוען ממילא עשתה בשנה ראשונה ז' אלפים מדות, נמצא שאוצרות של תבואה שהיו מבונים בפירות בצוען בשבעה שנים היו מבונים בחברון בשנה ראשונה … ושייך בזה לשון בנין ממש כי במקום שיש הרבה תבואה בונין הרבה אוצרות ואז המקום בנוי בבנינים ממש, או בהיות שיושבי המקום יש להם תבואה הרבה למכור אז כסף וזהב ירביון ויבנו להם בתים ספונים וחשובים והיה חברון בנוי בכל עניני יופי ז' שנים לפני צוען מצרים כי זה מעיד על עשירות המקום ורבוי תבואתם כי יתרון ארץ בכל הוא, והזכיר שבח הארץ על ארץ מצרים, לפי שעתידין לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה ומטעם זה נאמר ויבא עד חברון ולא נאמר ויבואו, לפי שבבואם לחברון וראו שם מעלת הארץ על מצרים היו כלם בלב אחד כאיש אחד לספר בשבח הארץ, ואחר כן נתקלקלו ובאותה שעה צדיקים היו". (כלי יקר, במדבר יג, כב)

מנתוני עושר אובייקטיבים כאלו, יותר תבואה, יותר משאבים, יותר בניינים ויותר יופי אי אפשר להתעלם. בטח כאשר ההשוואה היא בין עיר הנחשבת "לפסולת" של ארץ ישראל לעיר האיכותית במצרים. נתוני אמת אלו, הגילאים של הענקים, חשיבותה של חברון, היתרון האיכותי האובייקטיבי שלה, נקודת הייחוס עם צוען מצרים, לא עצרו את המרגלים מלהוציא דיבת הארץ.

אם נשקיע בלהסיר את המניעות הגורמים לנו שלא לראות את המציאות באופן בהיר, אם נסיר את האינטרסים האישיים ואת טובתנו האישית – נוכל אולי לראות את המציאות באופן בהיר יותר. הדרך המרכזית להתמודד עם מציאות מעורבבת ומעורפלת,  היא להתבונן בצורה כנה על המציאות ולדבוק באמת, לא לפחד לדבוק באמת הברורה והבהירה, גם אם יש עשרה מרגלים שלא בדעתך. כל בריחה מהאמת מערפלת את המציאות ואת קבלת ההחלטות ומסיתה אותך מדרך ה'.

אסור לנו לפחד להיכנס ל-"חברון המבוצרת", להתחבר לאבותינו הקדושים, לדבוק בדרך הקב"ה ולפעול בדרך האמת. אסור לנו לפחד לפעול כנגד "מרגלים" אחרים שחושבים אחרת, גם אם הם קולניים ועושים הרבה רעש. זאת חובתנו, אין דרך אחת לנצח מהלכים לאומיים ואין דרך אחרת לקדש את שם שמים.

שנזכה. שבת שלום.  

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".