עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כׇּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ

יש לנו במשפחה קרוב-רחוק שהלב שלו רחב מאוד והוא עושה הרבה מאוד חסדים ברוחב לב. הוא לא עשיר גדול והוא לא נמנה בקטרוגיה של קבוצת העשירים אבל הם נותנים וביחד רחבה מאוד ויש להם מספיק. תמיד הייתי רגיל לומר לעצמי הקב"ה חנן אותם במשאבים וברוך ה' יש להם. ואז סיפרו לי שבמשך הרבה זמן זה לא היה המצב, שנים שהם לא היו במצב המאפשר להם לתת ברוחב, אבל גם במצב הזה כאשר לא היה להם הם נתנו ונתנו. ובעצם למדתי שהמשוואה היא הפוכה – הם קודם נתנו משלהם ואח"כ הקב"ה השפיע את שלו.  

יש לי חבר שבחודשים האחרונים היו לו הרבה הוצאות משונות ושאינן נצרכות. הרכב מתקלקל ודורש תיקון יקר מאוד, ולפני כן המזגנים לא עובדים כמו שצריך ואחרי זה  נזילות בבית שדורשות השקעה. בקיצור, רודף אחרי ההוצאות אשר מגיעות בצרורות בתקופה קצרה. אותו חבר התחיל לחשוב עם עצמו מה קורה כאן, למה כל הטוב הזה מגיע לו ? המסקנה שלו הייתה שהוא לא מספיק מפריש לאחרים משלו וכוונתו להשקיע בזה יותר.

להאמין שאפשר לקרוע את הים

מקומה של פרשת הנדרים

מעמד הר סיני – זמני וסדר אירועים

שיווק דיגיטלי לעסקים קטנים: המדריך להצלחה

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כׇּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ

פרשת "ראה" ממשיכה את נאום המצוות. בפרשה זו מצוות רבות ובין היתר חוזרת התורה לצוות על איסור מאכלות אסורים ומיד לאחר מכן מצווה על מצוות המעשר :

"וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף׃ וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ׃ כׇּל־עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ׃ לֹא תֹאכְלוּ כׇל־נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנׇכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ׃ עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כׇּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". (דברים יד, יח-כב)

מדוע הסמיכות בין האיסור על אכילת מאכלים אסורים לבין מצוות המעשר ומה המשמעות של מצוות המעשר ?

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מסביר את הסמיכות בין הציווים האלו באופן שבו, בדיוק כמו שאסור לאכול עופות ובהמות אסורים, כך לא ניתן לאכול מן המעשר שמפרישים שלא במקום המקדש בירושלים :

"עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר". (אבן עזרא על דברים יד', כב)

הסבר אחר אפשרי לחיבור הוא ללמוד את מצוות המעשר והנתינה מהחסידה. כאמור, אחת מהציפורים האסורות באכילה המצוינת בפרשתנו לפני ציווי המעשר הוא החסידה. רש"י (1050-1104, צרפת) מלמד אותנו בפרשת שמיני שהחסידה נקראת כך בשל העובדה ש- "למה נקרא שמה חסידה ? מפני שעושה חסד עם חברותיה". החסידה מספקת אוכל משלה לחברותיה והיא זוכה להיקרא על כך. המעשרות אומנם נאכלות בירושלים על ידי הבעלים, אבל הוא מזמין את כולם לקחת חלק בחגיגה הזאת, הבעלים מחלק משלו, מקדיש את חלקו ומשתף את כולם.   

בספר מעיינה של תורה, מובא ההשוואה לעכבר, שגם הוא נותן לחבריו, אבל מאוכל שהוא לא שלו, אלא מגזל. לא רק ששמו של העכבר אינו מרמז על חסד, חז"ל קוראים לו רשע:

"חכמנו אמרו כי העכברים הרשעים הם, שלאחרי אכלם הריהם קוראים כם לחבריהם כי יאכלו גם הם. וקשה איפוא, מדוע החסידה שנותנת לחברותיה לאכול נחשב הדבר לחסד ובזכות זה היא נקראת "חסידה" ואילו העכברים שעושים כמוה נקראים "רשעים" ? ברם, העכברים מפטמים עצמם באוכל של זרים, ולא די להם בכך אלא שהם קוראים גם את חבריהם לאכול – הרי זו באמת רשעות. אבל החסידה פורסת לחברותיה מחלקה היא, מן האוכל שנועד בשבילה – וזה אומנם מעשה חסד. טובה יש לעשות ברכוש עצמי ולא ברכוש הזולת". (מעיינה של תורה, דברים, פרשת ראה)

כולנו מכירים גם אנשים שנותנים לאחרים שלא משלהם, אבל כאשר מדובר בכסף שלהם היד קפוצה יותר. באה התורה ללמד אותנו, תהיו חסידות, תנו משלכם ולא משל אחרים.

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי

ולא תשבעו בשמי לשקר

בפיך ובלבבך לעשותו

עשר, בשביל שתתעשר

אחת האמירות הידועות ביותר של חז"ל היא על הפסוק שהבאנו בנוגע למצוות המעשר, מלמדנו אותנו חז"ל – "עשר, בשביל שתתעשר", כמו שמזכיר לנו הספורנו (1468-1550, איטליה) בפירושו :

עשר תעשר. כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה כאמרם ז"ל : "עשר בשביל שתתעשר". (ספורנו על דברים יד, כב)

הקב"ה בעצם מבטיח לנו אם תעשרו, אם תפרישו עשרה אחוזים מהתבואה שלכם, אם תפרישו ממה שאני נותן לכם, יהיה לכם יותר. בעל קדושת הלוי, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1809, אוקראינה) מסביר לנו איך זה עובד, איך קורא מצב שאדם מפריש עשרה אחוזים מתבואתו ובעצם אח"כ הרבה יותר :

"להבין זה נראה, דהנה כשאדם עושה צדקה אזי הצדקה עולה למעלה לפני הקדוש ברוך הוא. והנה על דרך משל, האדם הנותן זהב אחד או מדה אחת תבואה מעשר כשהצדקה עולה למעלה ומסתכלין זה המעשר מאין הוא בא והלא בא מחמת שהיה לו עשרה זהובים או עשרה מדות תבואה ונמצא אלו העשרה זהובים והעשרה המדות כולם נכנסין במצוה זו, כי מחמת שיש לו עשרה זהובים ועשרה מדות נותן אחד זהב או אחד מדה ובזה זוכה לשנה הבאה שיתן י' זהובים וי' מדות מעשר דהיינו שיהיה לו מאה זהובים ומאה מדות תבואה ונמצא שכל התבואה שהיה לו בפעם הראשון, דהיינו עשרה מדות שממנו נתן מדה אחת מעשר על ידי זה זוכה שבשנה הבאה יזכה שיתן ממאה מעשר, דהיינו שיהיה לו מאה מדות. והטעם לזה, כיון שכולם נכנסין במצוה כנ"ל. וזהו עשר, כשתתן מעשר. תעשר את כל תבואת זרעך לשנה הבאה, תזכה שכפי התבואה שהיה לך בשנה העבר יהיה עתה כל התבואה מעשר כנ"ל. וזהו הרמז עשר בשביל שתתעשר". (קדושת לוי, דברים, ראה י׳)

מצוות הצדקה עולה לפני הקב"ה, כדי להבין את זה טוב יותר תחשבו רגע על העולם העסקי. יושב הקב"ה ורואה אדם מסוים נותן מחלקו לאחרים, זה עושה לו נחת רוח ושמחה גדולה. אומר הקב"ה לעצמו, אם האדם הזה הפריש מטבע זהב אחד מעשרה זהובים והוא מקפיד על כך, אם אני רוצה שאותו אדם ייתן לאחרים עשרה זהובים, אז אני רק צריך לתת לו פי עשר וגם הוא ייתן פי עשר. בעצם, באמצעותך, הקב"ה בוחר להגביר את השפע בעולם והמשמעות היא שאתה תקבל הרבה יותר. אם תראה לקב"ה שאתה נותן לאחרים, אז הוא ייתן לך יותר כדי שלאחרים אח"כ יהיה יותר, אבל על הדרך, אתה מרוויח בגדול.

צריך אמונה גדולה בקב"ה ויראת ה' רצינית כדי לעמוד בזה, כדי להבין שבעצם שאתה נותן לאחרים, אתה נותן לקב"ה משלו והוא פשוט מחזיר לך משלו, כמו שמסביר הרמב"ן (1194-1270, ספרד) שזאת בדיוק המהות של מצוות המעשר, לחזק את האמונה והיראה בקב"ה :

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר….וְעַתָּה בֵּאֵר כִּי הוּא יְחַיֵּב לְעַשֵּׂר כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ הוּא עַצְמוֹ וּבָנָיו לִפְנֵי הַשֵּׁם, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, כִּי הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים הָעוֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי הַשֵּׁם מוֹרֵי הַתּוֹרָה יְלַמְּדוּהוּ יִרְאָתוֹ וְיוֹרוּהוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וּפֵרֵשׁ בְּטַעַם הַפִּדְיוֹן אֲשֶׁר הִזְכִּיר שָׁם, בַּעֲבוּר כִּי לִפְעָמִים יִהְיֶה הַמַּעֲשֵׂר הַרְבֵּה, כִּי יְבָרֶכְךָ הַשֵּׁם, וְהַדֶּרֶךְ יִהְיֶה רַב מִמֶּנּוּ, וְטוֹב לִפְדּוֹתוֹ בְּכֶסֶף וּלְהַעֲלוֹת שָׁם כֶּסֶף הַפִּדְיוֹן…. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, עַשֵּׂר שֶׁלֹּא תִּתְחַסֵּר, רֶמֶז לִמְפָרְשֵׁי יַמִּים לְהוֹצִיא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה". (רמב"ן על דברים יד, כב)

המקור של מצוות המעשר, המהות שלה היא חיזוק האמונה והקשר בין האדם לקב"ה. כאשר אדם בוחר להתקשר עם האינסוף, אז פרומיל אחד מהאינסוף הוא אינסוף בעצמו. קשה להבין, קשה ליישם, אבל זאת המצווה היחידה שבה הקב"ה אומר : "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". (מלאכי ג, י)

לחקות ולהתרחק מן החוקות

וְסָמְכוּ כׇל הַשֹּׁמְעִים

שבעת ימי המילואים

שופטים ושוטרים תיתן לך

מעשר שני ואכילה בקדושה

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר גם את הקשר בין איסורי מאכלות אסורים למעשרות וגם את המהות של המצווה :

"עשר וגו' – ההלכות הקודמות של מאכלות אסורות, חזרו שוב ושוב על כך, שבבחירת מזון הבא מן החי אנו צריכים לקחת בחשבון את התקדשותה הרוחנית והמוסרית של האישיות האנושית, שאותה אמור מזון זה לזון. אנו רשאים לאכול רק אותם מזונות שלא יעמידו בסכנה את שלמותנו הרוחנית והמוסרית. אפילו בשעת הכנת מזון כזה, עלינו לזכור את ייעודנו כבני אדם בעלי גוף ורוח, ייעוד המרומם אותנו מעל לדרגת בעל החיים. מצוות מעשר שני הבאה כעת, קשורה בקשר הדוק לאותה המטרה, שכן מצווה זו מעלה את המעשה הגופני והחושני של האכילה והופכת אותו למעשה קדוש של קיום חובה. האוכל מעשר שני עובד את ה' בתחום ראיית מקדש תורתו, ו"אכילה לפני ה' " זו נעשית בעצם לאמצעי ללמדנו ולחנכנו לירא את ה' כל ימי חיינו: "ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים". דבר זה מתאים לחלוטין לאופי הבסיסי של עבודת ה' ושל האידיאל שנקבע לאדם, כפי שהיהדות מלמדת אותם. התורה איננה מכירה בקרבת ה' ובכבוד אנושי המושגים על ידי הרוח בלבד, בעוד הצד הגופני והחושני נדחה ונמסר לשפלות מוסרית. היהדות לוקחת ומנצלת כל בחינה ובחינה של הטבע האנושי למטרת עשיית האדם לאצילי יותר, והיא רואה את קידוש הבחינות הגופניות של החיים כדרישה הראשונה וההכרחית להעלאת האדם אל ה'. רעיון זה עומד אף ביסוד מצוות מילה". (דברים, יד, כב)

נדרש מאיתנו לקדש את הגוף ואת החומר מתוך הבנה ברורה ועמוקה שהרוח והגשמיות מחוברים, הנשמה והטבע אחד הם. אי אפשר להפריד בניהם. כל בחינה הקיימת בטבע האנושי, תכליתה היא לעשות את האדם אצילי יותר, מחובר יותר לבורא עולם. לכן, אי אפשר לאכול מה שרוצים ומה שפוגע בנפש האדם, לכן לפני שאוכלים באופן חופשי עולים לירושלים להתחבר ולהתחזק בקשר לקב"ה, לכן עלינו להבין שאנחנו מקבלים משלו ולתת משלו לאחרים.

בעל השפת אמת, מאדמו"רי חסידות גור (1847-1905, פולין) לומד ממצווה זו שכל מעשינו צריכים להיות מקושרים באמצעות מצווה זו לקדושה ולקב"ה:

"עשר אעשרנו לך. פי' שיהי' הכל מקושר בכח המעשר. כי הקב"ה נתן מצות המעשר כדי להיות חלק לקדושה בכל הדברים ועי"ז נמשך קדושה לכל המשויר. והצדיק שמבטל הכל אל המעשר והחלק גבוה חשוב אצלו יותר מהשאר לכן נכלל הכל בהמעשר וז"ש עשר אעשרנו וכ"כ עשר תעשר והבן". (שפת אמת, בראשית, ויצא י״א)

נסיים בדברים של רבי אלימלך מליזנסק (1717-1787, פולין), מגדולי החסידים ומתלמידיו הבולטים של המגיד ממזריטש, אשר אומר לנו תכלית הציווי על המעשר היא ללמדנו שגם המחשבה וגם המעשה של האדם צריכים להיות תמיד בקדושה, שהרוח של האדם מחוברת למעשה של האדם ושניהם בקדושה. לכן, תכליתנו היא לקחת את הטבע, לקחת את עצמנו ולהרים למעלה:

"או יאמר "עשר תעשר כו'", דהנה צריך האדם לעבוד את הבורא ב"ה במעשה ובמחשבה, דהיינו בכל מצוה ומצוה שעושה, צריך לעשות המעשה בקדושה עם המחשבה, וזהו "עשר תעשר" רמז להקדושה צריכה להיות כפול בשני אופנים, דהיינו במעשה ובמחשבה, "את כל תבואת זרעך" רמז לכל כללות המצוות נקראים "תבואות זרעך", פירוש לפי הזריעה שלך, כמשל מי שזורע תבואה נקייה בלי פסולת אזי מצמיח ג"כ תבואה נקיה, ומי שזורע תבואה מעורבת עם פסולת אזי עולה ומצמיח ג"כ התבואה מעורבת עם פסולת, כן במצוות האדם אשר עושה, יש שעושה בלי שום תערובת סיג ופסולת, ויש שעושה המצוה בתערובת כל אחד לפי בחינתו, ואמר הכתוב שצריך אתה לעשות בקדושה "כל תבואת זרעך" במעשה ובמחשבה כנ"ל, "היוצא השדה", ר"ל שהמצוה יוצאת ועולה אל השדה העליונה הוא שדה תפוחים כידוע, "שנה שנה" רמז שכל שנה ושנה צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה בבחינה יתירה בהתגברות קדושה". (נועם אלימלך, ספר דברים, ראה ה׳)

שנזכה להבין את סוד המעשרות ושנזכה לחבר בין המחשבה למעשה והכל מתוך קדושה וחיבור לבורא עולם.

שבת שלום.

הדברים יהיו לרפואת אסף בן אביטל פסיה למשפחת סנדר, בתוך כל פצועי צה"ל.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".