בחודש תמוז תשס"ח (2008) זיכה אותי הקב"ה להשתתף כחייל במחזור פ"ח של משלחת צה"ל לפולין. הסיור האחרון של המשלחת היה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ואני זוכר כמו אתמול את הדקות שבהן התארגנו ב"שלשות צבאיות" לקראת הכניסה למחנה. ההתרגשות הייתה רבה, וכל אחד רצה להחזיק בידו את אחד מספרי התורה שליוו אותנו לאורך הסיור, ואת דגל ישראל שהונף בגאון.
הצעידה התחילה מהשער המפורסם של הכניסה למחנה הנורא, לאורך מסילת הרכבת ועד לקרמטוריום האיום. זאת הפעם הראשונה שהבנתי באמת ולעומק את המשמעות של המילה "תקומה". המילים "להיות עם חופשי בארצנו" קיבלו לפתע משמעות אמיתית. צעדנו לאורך המסילה, עם דגלי ישראל מונפים בגאון וספרי תורה בראש, רוצים לצעוק: "קמנו", "התרוממנו", "ניצחנו".
לפני כארבעה חודשים, זיכה אותי הקב"ה לחוות חוויה דומה בהתרגשותה, אך אליה נגיע בסוף.
ברכות כלליות
פרשת בחוקותי חותמת את ספר ויקרא, ומחברת אותנו לספר במדבר. לפני היציאה למדבר, לפני היציאה לדרך הארוכה, הקב"ה מציג את שתי החלופות העומדות לפני עם ישראל: ללכת בדרך התורה או חלילה לבחור בדרך אחרת. לכל דרך יש השלכות ותוצאות משלה – האחת מובילה לברכות לאומיות והדרך האחרת מובילה, חלילה, לתוצאות הפוכות. בטרם נתמקד בברכה המסכמת את פרק הברכות, נעמוד על דברי הרמב"ן בנוגע לאופיין של הברכות:
והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בעניין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה: "וברך את לחמך"…. אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם, וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים… (ויקרא כו, יא)
זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שמופיעות בתורה ברכות וקללות. עם זאת, ישנו ייחוד מסוים לברכות ולקללות בפרשתנו, כיוון שהן ברכות כלליות, לאומיות. ברכות אלו חלות על העם כולו, ואינן נוגעות לרמה האישית והפרטית של כל יחיד.
מהי קוממיות?
האחרונה מבין אותן ברכות כלליות היא "ואולך אתכם קוממיות":
"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…. וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". (ויקרא כו, ג; שם, יג)
נראה לומר שהברכה המסכמת של פרק הברכות היא גם הברכה הכוללת את הברכות כולן. מה משמעות הברכה, ומה צריך לקרות כדי לאפשר את התרוממות הקומה הזו?
רש"י, נאמן לפשט הכתובים, מסביר את המילה "קוממיות" כזקיפות קומה:
"מטת" – כמין יתד התחובה בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר… רצועת העול. "קוממיות" – בקומה זקופה.
בדרכו הולך גם נכדו, הרשב"ם. בדבריו מעצים הרשב"ם את הקשר בין החלק הראשון של הברכה לחלקה השני:
"מטת עלכם" – היא הרצועה שקושרין בה העול של עץ הקרוי מוטות, לפי שמטה ומרכין את צואר השור. "קוממיות" – כשהוסר העול זוקף את ראשו.
אונקלוס פירש את המילה "קוממיות" כ"חירות":
וְתַבַּרִית נִיר עַמְמַיָּא מִנְּכוֹן, וְדַבַּרִית יָתְכוֹן בְּחֵירוּתָא.
מעניין לגלות שהפירוש של המילה "קוממיות" כחירות מגיע דווקא מאונקלוס הגר. הוא, שבחר בדרך התורה והמצוות אחרי שהתגייר, מגלה לנו את אמיתותה של קביעת חז"ל: "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה".
כאמור, הברכות מגיעות כתוצאה של הליכה בדרך התורה והמצוות, והברכה האחרונה היא הברכה המסכמת. אך טבעי שההליכה בדרך התורה תוביל לחירות כמאמר חז"ל. בנוסף לכך ייתכן שאונקלוס התכוון לחירות אישית של כל אדם, לעומת שאר המפרשים שהתכוונו לזקיפות הקומה ברובד הלאומי.
לשבור את העול
המילה "קוממיות" מופיעה פעם אחת ויחידה בתורה כולה, והמקום הזה הוא כאן. יש משמעות גדולה לעובדה שברכה זו מופיעה דווקא במסגרת ברכות לאומיות וכלליות – קוממיות היא זקיפות קומה לאומית. לא בכדי "מלחמת העצמאות" נקראת "מלחמת הקוממיות", שכן זאת המלחמה שבה זקף עם ישראל את קומתו אל מול העולם כולו. זאת המלחמה שבה אמר עם ישראל לראשונה מזה אלפיים שנה: עם ישראל הוא עם הנצח והוא כאן כדי להישאר לנצח. זאת המלחמה שבה עם ישראל אמר לגרמניה הנאצית ולעולם כולו – לא עוד.
יש משמעות גדולה לא פחות לכך שברכת זקיפות הקומה והחירות הלאומית מופיעה בתווך בין ספר ויקרא לספר במדבר, שבו בני ישראל יתמודדו עם מציאויות לא פשוטות. במדבר בני ישראל יתמודדו עם "בנות מואב שביקשו להזנותם", עם בלעם שביקש לקללם, עם חטא המרגלים, ובכלל – עם תרבויות שונות שאינן מתאימות לדרכו של עם ישראל. בנוסף לכך, הם יתמודדו עם מציאות חיים מורכבת של הליכה במדבר. אי אפשר לשרוד את התהליך הזה ללא זקיפות קומה. אי אפשר לשרוד את הדברים מבלי להבין את מקומך ותפקידך. זאת המשמעות של זקיפות קומה: הליכת אמת. אי אפשר להיכנס לתהליך הזה בצורה כפופה.
עם זאת, חשוב להבין ולזכור שלזקיפות הקומה ולחירות יש תנאי מקדים, כפי שהסביר לנו הרשב"ם: לשבור את העול. עם ישראל צריך להיות אור לעולם בדרכו שלו, מבלי לוותר על דרכו וללכת עם האמת שלו, אך לא לפני שיצליח "להסיר את הרצועה" שתופסת אותו.
כל עוד על עם ישראל ככלל ועל כל אחד מישראל בפרט יש נטל, יש עול, יש רצועה שמובילה אותו למקומות אחרים שאינם נכונים לו – לא תהיה זקיפות קומה, לא תהיה חירות. יהיו הרבה צביעות וחוסר אמת. יהיו הרבה הסברים מוטעים ושגויים – אבל חירות לא תהיה. העול הזה יכול להופיע בדרכים רבות ומגוונות, בצורות שונות, בתחומים שונים, והשבירה שלו היא הכרחית לעמידה זקופה.
קמנו, ניצחנו
מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים שיש עליו עול? איני מתכוון לעומס בעבודה או ריבוי משימות וקשיים. עול הוא מצב שבו אתה מרגיש שהדרך שבה אתה הולך אינה מתאימה לך, אינה שלימה. אתה חש שהמקום שבו אתה נמצא אינו מתאים לאמת שלך, שאינך שלם עם מעשיך. זה "עול" שצריך לשבור אותו כדי להגיע לחירות אמתית וכנה, כדי להגיע לזקיפות קומה – לא מתוך מקום של גאווה חלילה, אלא מתוך מקום של שלמות עצמית.
רבי שמשון רפאל הירש (1888־1808), בספרו "במעגלי שנה", דן במשמעותן של התקומה ושל זקיפות הקומה:
תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים אלא בשורשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ אינו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו, כופפות אותו – הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה. ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, ואדרבא – החליף כוח במאבק. כן הוא האדם, כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כוח ההתחדשות!
וכעת, לחוויה המרגשת הנוספת. בחודש ינואר 2016, זיכה אותי הקב"ה לחוויה משמעותית במסגרת ביקור עבודה בגרמניה. הקב"ה זימן חלון זמנים קטן ביום רביעי בבוקר, והוצע לנו לנסוע למקום שבו התקיימה ועידת ואנזה. מדובר באחד המקומות הפסטורליים שראיתי, וילה גדולה שממוקמת על שפת אגם ענק – "וילה ואנזה". בווילה זו ישבו ב- 20.1.42 בשעות הבוקר מנכ"לים של משרדי הממשל הנאצי, וקיבלו החלטה על אופן הביצוע של הפתרון הסופי, לפרטי פרטים.
רצה הקב"ה, ומבלי שנתכנן זאת הגעתי לשם בדיוק ב- 20.1.16 בשעות הבוקר –74 שנים אחרי – כמנכ"ל של משרד ממשלתי בממשלת ישראל. תחושה של "תקומה לאומית" המיוצגת על ידי הבורג הקטן ביותר שיכול להיות, אבל עדיין תחושה חזקה. ניגשתי לספר המבקרים, ובחיל, ברעדה ובהתרגשות עצומה, רשמתי: "קמנו", "התרוממנו", "ניצחנו".