אבי כהן סקלי

בפרשת בהר מצווה אותנו התורה ציווי השמש בסיס ליחסים בין אדם לחברו: "אל תונו איש את אחיו", מהי משמעותו? ומה משמעות כפילת הציווי בפרשה?

באופן מפתיע, באמצע תיאור על מועדי ישראל, בין חג השבועות לראש השנה, עוצרת התורה לרגע ו"משחילה" ציווי על מתנות עניים, ונשאלת השאלה – מדוע?

בימי ספירת העומר מתקדם עם ישראל שלב אחר שלב מחג הפסח לחג השבועות. מהעצמאות הפיזית, לעצמאות רוחנית בקבלת התורה במעמד הר סיני.

האופן שבו אנחנו מתנהלים בכל שעה, ההתנהלות מול החברים, בעבודה, בצבא ובכל מקום אפשרי – כל אלו נכללים בשאלת קידוש או חילול השם.

מבקשת מאתנו התורה: כשתשבו בארץ ישראל, דאגו תמיד לדורות הבאים, שגם לדורות הבאים יהיה מה לאכול איפה לשבת, וממה לחיות. אל תחשבו רק על עצמכם.

המוטיב של "קדושים תהיו" חוזר על עצמו כמה פעמים באופנים שונים לאורך כל הפרשה, ומשמש מסגרת הכללית לפרשה כולה, וננסה לעמוד על משמעותו.

מה עניינו של הלאו "לא תאכלו על הדם" שעליו התורה מצווה בפרשת אחרי מות, וכיצד הוא מתבטא בסמיכותו לאיסורים נוספים שמצווים בה?

הציווי "וחי בהם" משמש חיבור בין המעמד המרומם ביותר ובין האירועים השפלים ביותר, בכדי ללמדנו שגם במצבי הקיצון בחיים עלינו לשמור על דרכנו.

תכליתנו היא ללכת ללא הפסקה. להתאמץ, לדלג, להתקדם, לעשות, לפעול, ולעבור מכשולים. ליפול ולקום. לנסות, להיכשל, לנסות שוב- ולהצליח.

עם ישראל הוא זה שיקבע בהתנהגותו את מצבה של ארץ ישראל. אם באים על ארץ ישראל נגעים, הם באים בגין התנהגותנו הפנימית בארץ.

על חומרת לשון הרע עומדים חז"ל במקורות רבים. והם אף משווים אותו לעבירות החמורות ביותר, ולכן נשאלת השאלה: כיצד ניתן להיטהר מעוון זה?

מצוות ברית המילה היא אחת המצוות שעם ישראל, לאורך כל הדורות, מסר את נפשו עליהן. נעיין בציווי על כך המופיע בפרשה ועל המשמעויות העולות ממנו.