אבי כהן סקלי

מי שביקש לקרוא על אדם אחר "טמא" ולטנף את שמו הטוב, סופו שהוא עצמו יידרש לשבת בודד מחוץ למחנה ישראל ולקרוא על עצמו: אני הטמא, אני ולא אחר.

אף שישנם סוגים שונים של נגעי צרעת ולכל אחד מהם דיניו המיוחדים, נגע אחד זכה לשם מיוחד והוא נגע הנתק. מה המיוחד בנגע זה? על כך בדברים הבאים.

בד"כ כאשר התורה מציינת את המילים "זאת" או "זה" המשמעות היא שהקב"ה הראה למשה ממש את הדברים, אך מה המשמעות של "זאת החיה" כאן ?

פרשת שמיני עוסקת בין היתר בדיני טומאה וטהרה, במאכלות האסורים והמותרים ובסימנים השונים שעל פיהם ניתן להבדיל ביניהם.

לאחר מות שני בני אהרון, כועס משה על אהרון ובניו שלא אכלו את החטאת. על תשובת אהרון אומרת התורה: 'וישמע משה וייטב בעיניו' וננסה לבאר את הדברים.

שכינה בעם ישראל מופיעה לא כאשר כל אחד מנסה את כוחו, אלא רק בחיבוק משותף, בחיבורים, בהבנה שאי אפשר לבד, רק כאשר – "שבת אחים גם יחד".

מדוע הכפילות בהזכרת קרבן העולה, "זאת תורת העולה, היא העולה", הייתה יכולה התורה לרשום בקיצור "זאת תורת העולה על המזבח כל הלילה" ?

מה הסיבה להבדל בין דיני קרבן תודה לשאר הקורבנות? בנוסף לכך, אם חייבים בקורבן זה להקריב חמץ – מדוע נצטווינו להקריב לצידו גם מצות?

בסופה של פרשת צו, לקראת חנוכת המשכן בפועל, מצווה הקב"ה את משה לכנס את העדה כולה, באוהל מועד – אך כיצד ניתן לעשות זאת? על כך בדברים הבאים.

שלוש פעמים נכתב שהאש תוקד על המזבח מבוקר עד בוקר, ועל כך מוסיפה התורה פעמיים שהאש לא תכבה. לכאורה, הדבר מיותר! ננסה לעמוד על משמעות הציווי.

פרשת ויקרא מפגישה אותנו עם עבודת הקורבנות והתורה מדגישה את מקומו של הרצון האישי בעבודה זו: "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". מה חשיבות הדגשה זו?

פרשת ויקרא, באמצעות ההתעסקות בתורת הקורבנות, מפגישה אותנו עם אותה ניגודיות בנפש האדם – הניגוד בין השאיפה לטוב ובין נפילות שמלוות את חיינו.