ספר שמות

התורה מספרת: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ, אך ההסבר מעורר קושי. ננסה לראות איך התמודדו איתו הפרשנים.

התיאור המקראי של לידת משה, "ותרא אותו כי טוב", מרמז לבריאת העולם, שם נכתב "האור כי טוב", אותו טוב המעיד על ניצוץ תקווה בעולם כאוטי ואכזר.

המיילדות מסרו את נפשם כדי להחיות את הילדים פיזית, אבל גם רוחנית. מזון לגוף ומזון לרוח ולנפש וחרפו נפשן כדי להציל את הדורות הבאים.

התורה מספרת שלפני שיצא משה לשליחותו הוא ניגש ליתרו לבקש את רשותו, דבר זה נראה תמוה- הרי הקב"ה ציווה אותו ללכת! ננסה להבין את מעשהו.

בפרשת שמות מתוארים שני מקרים של העברת מנהיגות- אחד גלוי ואחד נסתר, פעם אחת ממשה לאהרון פעם נוספת מאהרון למשה.

הקב"ה מתגלה למשה ומבקש לשלוח אותו למצרים לגאול את בני ישראל, אך משה לא ממהר לקבל את השליחות, עד שה' כבר כועס עליו. מה היה הגורם לכעס זה?

גאולת עם ישראל במצרים על ידי משה לקחה זמן, היא לא התרחשה בימים ולא מהר כפי שמשה ביקש. כך גם התהליכים באומה בתקופתנו.

חכמים נחלקו בשאלה האם פרעה בפרשת שמות הוא פרעה שהעלה את יוסף מהבור? אבל אולי ניתן להבין את המושג 'ניתחדשו גזירותיו' בצורה אחרת…

פרעה ייזכר לעולם כראשון הצוררים שניסו להשמיד את עם ישראל. הרש"ר הירש מזהה מדוע יש לראות בו אב טיפוס לאלו שניסו להשמידנו לאורך הדורות.

חכמים הסבירו שביום ובלילה המלאכים אומרים שירה לפני הקב"ה, אולם בעלי המדרש מצאו יום אחד שבו לא אמרו מלאכים שירה- אותו היום שבו מעשי ידי הקב"ה טבעו בים.

שבת שירה נקראת כך על שם שירת הים אותה שרו משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף. מנהגים שונים יש בשבת זו, ויש בהם שבאים לבטא את חשיבותה של הכרת הטוב. 

לאחר הנס הגדול וחציית ים סוף מספרת לנו התורה על תלונות בני ישראל כלפי הקב"ה, מה שמעורר את השאלה: מדוע ולאן נעלמה אמונתם?