ספר שמות

בפרשת בשלח מלמדת אותנו התורה יסוד גדול במחזור החיים של כל אומה בכלל ושל כל יחיד בפרט: כל דבר בחיים דורש מעבר של תהליך, של דרך ושל ניסיונות.

כאשר הקב"ה שולח את משה לפרעה הוא מצווה להוציא את בני ישראל ממצרים לגמרי, אולם כאשר משה מדבר עם פרעה הוא מבקש רק שלושה ימים- מדוע?

פרעה, עדין ממאן להבין את מקומו, והוא אב טיפוס לכל אותם שמלאים בעצמם עד שגם הקב"ה לא שווה להם, ועליו נשאל: עד מתי מאנת לענות מפני?

בפרשת וארא נתקל משה בבעיה העלולה לגדוע את תהליך הגאולה: בני ישראל לא שומעים לו – מקוצר רוח ומעבודה קשה. תגובת משה מלמדת שיעור חשוב במנהיגות.

כמה זמן נמשכה ישיבת בני ישראל במצרים? אם זמן זה החל ברדת יעקב מצרימה- הדברים לא מסתדרים עם נבואת ברית בין הבתרים. נעיין בדעת הבכור שור בנושא.

מדוע דווקא לגבי מכת הארבה מדגישה התורה: ולמען תספר באוזני בנך? מדוע דווקא על מכה זו, שאינה נראית כנס גדול לעומת מכות אחרות, נאמר זאת?

מצוות הפסח מייצרות לנו זיכרון לאומי. כל הנחת תפילין וליל סדר נותנים חיים בהווה לסיפור שהעניק לנו כיוון ושליחות שאותם מחובתנו להמשיך.

מהי הסיבה לאכילת המצה בפסח? מההגדה אנו יודעים שבגלל שלא הספיק הבצק לתפוח, אך עיון בפרק י"ב בפרשה מעורר קושי ביחס לתשובה זו.

החושך הגדול ביותר הוא כשאדם אינו מסוגל להסתכל על חברו. כאשר אדם לא רואה בצרת חברו, וגם לא רק בצרתו, זה החושך הגדול ביותר שהמציאות יכולה לספק.

לפעמים מתוך שטף השגרה והעבודה ההכרחית והיומיומית אנו שוכחים את הדברים החשובים, את החלומות שלנו ואת התכלית שלנו. לכן מדי פעם צריך לעצור, לחשוב, להיזכר בדברים החשובים בחיים.

בפעם הראשונה אנו שומעים על חלוקה שבין בני ישראל למצרים היא במכת הערוב מה שמעורר לשאול האם גם בני ישראל לקו במכות מצרים הראשונות?

לא די לומר "שלח את עמי" אלא "שלח את עמי ויעבדוני". ההצלה מיד האויבים צריכה להיות אמצעי לעבודה אחרת, והיא השאיפה לכונן אומה ברוח הברית שנכרתה עם האבות.