ספר שמות

בתורה, החכם אינו מי שמביא רעיון חדש אלא דווקא זה שיודע לעשות: 'מלא אתם חכמת לב לעשות כל..' החכם הוא זה המתרגם רעיון לכדי מעשה ועשייה.

התורה מצווה בפרשת כי תשא ובתחילת פרשת ויקהל על שמירת השבת, ועולה השאלה מדוע לתורה חשוב להכניס ציווי זה בתוך עניין המשכן? מהו הקשר שבין השבת והמשכן?

השורש פ.ק.ד. מופיע בפרשה בכמה מובנים: כפקודה לבניית המשכן וכספירה שלמה שהובא לבנייתו. כל אלו פיקדונות שניתנו ביד משה וכעת עליו לתת דין וחשבון על מה שנעשה בהם.

בפרשת ויקהל מספרת התורה על הציווי לקחת תרומה מבני ישראל והיא מדגישה שהתרומה תהיה: מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה – מאת בני ישראל, אך מדוע מדגישה זאת התורה? הרי ברור שהתרומה מגיעה מבני ישראל! נעיין בדברי בעל הכלי יקר.

בפרק מ' המסיים את ספר שמות ופרשת פקודי מספרת התורה על סיום מלאכת המשכן והקמתו. נעיין בדברי הכלי יקר המוצא בדברים רעיון רלוונטי גם לזמננו.

משה רבנו עומד בפני עם ישראל ונותן דיווח מלא על כל פרט ופרט, על כל תרומה שנאספה, על הזהב, על הכסף ועל הנחושת. אך מדוע הרגיש משה צורך בדו"ח מפורט, אף שאינו חייב דין וחשבון לאף אחד?

בני ישראל כולם היו שותפים למלאכה. כולם נטלו חלק במשימה המשותפת "לעשות רצון קונם" באמצעות בניית המשכן. חלקם נידבו את ממונם וחלקם היו עסוקים בביצוע המלאכה בפועל – אבל העשייה הייתה של כולם.

כאשר משה רבנו פגש את רוח ההתנדבות האדירה של בני ישראל, לצד עושי המלאכה, הוא התרגש מאוד. המשכן שהוקם לבסוף היה תוצר משולב של נדבת ליבם ורצונם העז של עם ישראל לעזור, לסייע ולתרום למשכן.

מספרת התורה על עושי המשכן שהקב"ה: 'מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב'. ה"לב" עובר כחוט השני לאורך כל פרשות המשכן. אך מיהו "חכם לב", ומדוע דווקא הוא מופקד על הכנת המשכן וכליו ובעצם מהווה את הבסיס לכל המלאכה?

יש אדם שמצליח להגיע לדרגה כזאת שהלב מרומם ומרים אותו, נושא אותו "יותר ממה שהוא". זה יכול להיות בנדבת חומרים למשכן, בעזרה לזולת, ביחס אישי לבני משפחה, לחברים לעבודה ולחברים בכלל.

פרשת ויקהל נאמרה בכינוס יחדיו של כל עם ישראל: 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. התורה פותחת את הפרשה במצוות השבת, ועולה השאלה למה דווקא מצווה זו נאמרה בהקהל?

התורה מספרת שהקב"ה ביום השביעי 'שבת וינפש'. אך מהי משמעות מילים אלו, מהי שביתה ומהי נפישה? עיון בדברי המדרש אגדה מביא תשובה מעניינת לכך.