
ההיפרדות שהחלה בלידה אינה נגמרת שם; למעשה, היא ממשיכה כל החיים, ו ככל שאנו גדלים כך אנו מבקשים יותר ויותר עצמאות.
מהו הגורם המחולל טומאה? מדוע אישה נידה או איש זב, מצורע ומנוגע, טמאים? רבי יהודה הלוי, בספרו הכוזרי (ב, ס), טוען שהטומאה המקראית קשורה תמיד בדרך כלשהי במוות. המת הוא אבי אבות הטומאה, אבל יש ביטויים נוספים של מוות בחיים, שגם הם מטמאים. כך היא לדוגמה הצרעת, אשר מעוותת את מראה הגוף בצורה שדוחה אנשים וגוזרת על המצורע מוות חברתי. גם דם נידה או זיבה הם ביטוי לריקון כוח החיים שבאדם ואולי גם סימן לפוטנציאל חיים שלא מומש. באותו האופן, גם חיות או שרצים מטמאים את האדם הנוגע בהם במיתתם. יצור חי אינו מטמא.
אבל בתחילת פרשת תזריע אנו מוצאים דין שלכאורה סותר את ההבנה הזו. המדובר בטומאת היולדת (ויקרא יב, ב-ה):
אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעה ימים כימי נדת דוותה תטמא… ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה.
שלא כמו דם הנידה, דם היולדת אינו דם שמסמל מוות אלא דם שמבטא חיים. גם התורה הכירה בכך כשקבעה שכל דם היוצא מגוף האישה לאחר ימי טומאת הלידה ייחשב לדם טוהר, כלומר לדם טהור, שאינו מטמא. מדוע אם כך גזרה התורה טומאה על היולדת מלכתחילה? איזה מוות מתקיים שם?
*
צעד ראשון בדרך להבנת טומאת הלידה טמון בהבחנה שעורכת התורה בין לידת זכר ללידת נקבה. בעוד שבלידת זכר, האישה נטמאת למשך שבעה ימים, בלידת נקבה האישה נטמאת למשך זמן כפול – שבועיים. קביעה זו מרמזת על כך שמקור הטומאה בלידה איננו הדם, שאם כן לא היה אמור להיות הבדל בין זכר ובין נקבה. מהו אם כן גורם הטומאה כאן? מסתבר שזו עצם הלידה.
כך מסביר רבי יצחק אברבנאל את ההבדל בין לידת זכר ובין לידה נקבה: כשאישה יולדת זכר היא יולדת ילד אחד, אבל כשהיא יולדת נקבה, היא יולדת ילדה שבעתיד גם היא תלד. כלומר, בלידת נקבה טמונה באופן פוטנציאלי לידה נוספת, וזה מה שגורם להכפלת ימי הטומאה.
כיום אנו מכירים בבסיס המדעי של קביעה זו. בעוד שאצל הזכר תאי הרבייה (הזרע) מתכלים ומתחדשים לאורך כל החיים, אצל נקבה, כמעט כל תאי הרבייה (הביציות) מצויים בה כבר מעת הלידה. נקבה אפוא נולדת עם סך הביציות שבעתיד יובילו ללידה נוספת, ונמצא שכאשר אישה יולדת נקבה היא למעשה כבר יולדת את מה שתוליד אותה נקבה בעתיד.
אך מדוע שלידה תחולל טומאה? מה יש בפעולת הלידה שמטמא?
*
לידה איננה רק כניסה אל העולם. במובנים שונים היא גם יציאה ממנו. ראו כיצד מתאר המדרש את רגע הלידה (ויקרא רבה פרשה יד, אות ח):
כיצד הולד שרוי במעי אמו? מקופל ומונח כפנקס. ראשו מונח לו בין ברכיו, שתי ידיו על שני צדעיו, שני עקביו על שני עגבותיו, פיו סתום, טיבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. יצא לאויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח.
מצבו של העובר, עת הוא שרוי ברחם אימו, הוא כשל מוצר המצוי באריזתו, טרם נפתח לשימוש. הוא מקופל, מותאם למידותיו הצרות של ביתו המארח. הידיים מכווצות ומכונסות, הרגליים מקופלות. הפה, האף ופי הטבעת, סתומים. את כל מה שהוא צריך, מקבל הולד מחבל הטבור הקושר אותו אל אימו. בשלב שכזה, הפעלת האיברים באופן עצמאי לצורך השגת מזון או חמצן לא רק שהיא מיותרת אלא גם מסוכנת, לאמא וגם לעובר. את החיות שלו אין העובר יכול לקבל אלא רק בהזנה ישירה מאמו.
כל זה מתהפך ברגע הלידה. כדי שהעובר יצא החוצה הכול צריך להשתנות. הידיים והרגליים שהיו כפופים, כעת נדרשים להיפרש ולהימתח. נקבים שהיו עד כה סתומים, כעת נפתחים. הולד לראשונה נושם בעצמו, אוכל בעצמו, ואף משתמש בגפיו כדי לשוחח עם העולם ולנסות להשיג את מבוקשו. כל מי שנכח אי פעם בלידה יודע שזהו הדבר הראשון שאנו מבקשים לראות. תנועות גפיים וקול של בכי הם שמסמנים לנו שהעובר חי ומתפקד.
ואולם, כנגד מתיחת האיברים ופתיחת הנקבים אצל העובר, יש משהו שנסתם – הן אצלו והן אצל האמא. זהו הצינור שחיבר אותו אל רחם האם וסיפק לו חיים. מסתבר שלעצמאותו של התינוק יש מחיר. כדי שיוכל לצאת החוצה עליו לסגור את צינור ההזנה הקודם. וסגירת הצינור הזו היא מוות; מוות לעולם קדום, שבו העובר היה חלק מגופה של אימו, ומוות מסוים לאמא שכבר אינה נושאת את העובר ברחמה. מוות זה הוא מקור הטומאה. כמו הכאב המלווה את אושר הלידה, כך היפרדות העובר מחוללת טומאה המלווה את דם הטוהר.
*
ההיפרדות שהחלה בלידה אינה נגמרת שם; למעשה, היא ממשיכה כל החיים. פתיחת וסתימת הנקבים הפיזיים בעת הלידה, מופיעות לאורך החיים בצורות שונות. ככל שאנו גדלים כך אנו מבקשים יותר ויותר עצמאות. ילד שגדל מבקש לפתוח פתחים חדשים שקודם היו סתומים עבורו: להתנהל עצמאית, להתפתח באופן אישי, לקבל סמכויות, להחליט עבור עצמו.
אך כדי שילד יוכל לפתוח לעצמו מרחב אפשרויות, ישנם פתחים אחרים שצריכים להיסתם. אלו הם הצינורות שקשרו את הילד אל הוריו בעבותות פיזיים, רגשיים, תודעתיים ורוחניים, ושהפכו אותו לחלק מהם. זה לא יכול לעבוד אחרת. עצמאות מחייבת היפרדות, וזו הטומאה שעל ההורים לחוות כדי לאפשר לילד לגדול. לצד הרצון לגונן על הילד ולדאוג לשלומו, הורים צריכים לדעת מתי וכיצד לשחרר, ובאיזה מינון. אם יגוננו יותר מדי, ימנעו מהילד להתפתח. אם ישחררו יותר מדי, יפקירו את ביטחונו. לשם כך נדרש איזון תמידי בין הפתוח והסגור, וזוהי אחת המלאכות הקשות ביותר בחינוך.
אם להיות עצמאי זה קשה, לשחרר זה קשה כפליים. כשאני יושב עם חתנים וכלות לפני חתונתם אני נוהג לצטט בפניהם את הפסוק מספר בראשית "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כמו לידה, פסוק זה מתאר יצירה (דבקות) לצד היפרדות. כדי לבנות בית חדש צריכים בני הזוג להתמסר אחד לשנייה. אבל התמסרות זו מחייבת פרידה מסוימת מהדבקות בבית הקודם, זה של ההורים. מעת החתונה, בן או בת הזוג אמורים לתפוס את המקום הראשון בסדר העדיפויות, מה שדוחק את ההורים למקום אחר.
אבל כשם שבני הזוג צריכים לעשות את השינוי הזה, כדי להקים את ביתם החדש, כך גם ההורים מחויבים למהלך הזה. אם הורים לא ישחררו את בנם למצוא לו אישה לפי טעמו, אם לא ישחררו את בתם להינשא לבחיר ליבה, אם הורים לא יתנו לבני הזוג את המרחב הנדרש כדי להתנהל באופן עצמאי, לא ניתן יהיה לבנות בית חדש. והוויתור הזה מצד ההורים הוא דבר שאינו פשוט, אפילו כואב. לא קל להורים שגידלו ילד במשך שנים רבות לפנות את מקומם בעולמו לטובת בת או בן זוג חדשים. זוהי טומאת השחרור.
*
הבנה זו של תהליך הלידה, ככזה הכרוך בהיפרדות, יכולה גם להסביר את קורות עם ישראל בעת החדשה. חוקרי הציונות הצביעו על פרדוקס הנמצא בבסיס התנועה הציונית: מסתבר שמי שהוביל את המפעל הציוני לא היו היהודים הדתיים, שתמיד שאפו והתפללו על השיבה לציון ולירושלים, אלא על ידי החילונים שהפסיקו להתפלל על כך. דווקא הם, שהתנתקו ממורשת האבות, פעלו ומסרו את נפשם כדי לחזור אל ארץ האבות. כיצד זה ייתכן? כיצד הגאולה הגיעה דווקא על ידי אלה שלכאורה כפרו בה?
אם נבין את תקומת מדינת ישראל כתהליך של לידה, אשר הוציא את עם ישראל ממצב עוברי לחיים עצמאיים, פרדוקס זה יבוא על פתרונו. בלידה, התינוק נפרד מאמו אבל הוא לא מתנתק ממנה. הרי הדבר הראשון שהוא זקוק לו זה חום גופה של אמו, והפעולה הראשונה שהוא עושה זו יניקת החלב שהיא מעניקה לו. פעולות אלה קושרות שוב את התינוק אל אימו, אך הפעם ממקום אחר. אם בתוך הרחב היה העובר אבר מאיבריה של אמו, כעת הוא פונה אליה ממקום אוטונומי. התקשורת שלו איתה היא כאדם מול אדם, לא כאדם שהוא חלק מאדם.
תהליך זהה עבר על עם ישראל עם שיבתו לציון. כמו התינוק שנפרד מאמו, כך הבונים את הארץ היו צריכים להתנתק מן המסורת שאליה היו מחוברים בקשר בל יינתק בארצות הגולה, כדי לקומם זהות יהודית חדשה; זהות של יהודי שגורלו איננו תלוי עוד בחסדי אומות העולם או בחסדי שמיים, אלא הוא חי חיים עצמאיים ובחיריים. הציונות פתחה עבור העם היהודי אפשרויות רבות חדשות, והיא לא היתה יכולה לעשות זאת ללא היפרדות מן העבר וסתימת צינורות ההזנה הקודמים. אם נשתמש בלשונו של הפילוסוף ישעיהו ברלין נאמר שכדי לזכות בעצמאות היה על התנועה הציונית לוותר במידה מסוימת על העצמיות. רק ההיפרדות מן העבר אפשרה לעם היהודי להיוולד מחדש. אלמלא כן, הוא היה נותר מפוזר ומפורד בגלות, במציאות עוברית.
אבל כמו לידה, ההיפרדות כאן לא נועדה לגזור על העם היהודי התנתקות ממורשתו. עליה היה לבשר הזדמנות להתקשרות מחודשת, הפעם ממקום אחר, עצמאי ואוטונומי. חלף הצינורות שנסתמו היה צריך לפתוח פתחים חדשים. זה תפקידה העמוק של הציונות – לא רק לבשר עצמאות לעם היהודי אלא להביא תחייה ליהדות עצמה. בארץ ישראל נדרשת היהדות לצאת מן השטייטל ולהפוך למנוע רחב לחיים תרבותיים וציבוריים. עליה לפתוח ערוצי רוח ותחומי דעה חדשים, לחדש את שפתה. זהו האתגר הציוני של ימינו, שעוד רחוק ממימושו המלא. מוסדות מדינה הם אולי הגפיים של התינוק הישראלי, אבל אנו זקוקים גם לפה ולאוזנים שיפתחו.
*
בינתיים אנו חווים במדינת ישראל את טומאת היולדת, את כאב ההיפרדות. מגזרים שלמים טרם השלימו עם המעבר לעצמאות. הם רוצים לחזור לרחם האם, למצב העוברי של עם ישראל בגלות, להסתמך על צינור הזנה שמיימי, שאינו באחריותם. רבים אחרים מבקשים להתנתק לחלוטין מן האמא, מבלי להסתכל לאחור. להתקיים באופן עצמאי, המתכחש לגנטיקה הרוחנית שעמנו נושא בקרבנו.
אלו גם אלו מסכנים את שלום הילד. עובר שנשאר יותר מדי זמן ברחם האם מסכן את עצמו וגם את אמו. כך יהדות שלא תתאים עצמה לרוח הזמן ולעידן הציונות תמית על עצמה ועל נושאיה חורבן. מצד שני, תינוק שישתחרר מהר מדי מאמו ולא ידרוש הזנה ממנה, לא יצליח להתקיים. ועל שני אלה נוסף כיום איום שלישי – איום המאבק בין שני הצדדים בתוך העם בישראל.
המפתח להצלחת מדינת ישראל היא ביצירת האיזון שבין ההיפרדות והחיבור המחודש. כבר הראי"ה קוק, שפעל ביישוב היהודי טרם הקמת המדינה, ראה בחילון שפשה בתנועה הציונית הזדמנות לחיבור מחודש. הוא ביקש לחבר את דם הטומאה עם דם הטוהר, ולראות בתהליך הכולל שעובר על עם ישראל לידה מחודשת. הוא קרא לפתיחת ערוצי הזנה חדשים ברוח הישראלית, כדי לקיים את התינוק הנולד. אך קריאתו טרם מומשה. והנה אנחנו, מצויים בדור שקטע בחלקו הגדול את חבל הטבור הישן אך טרם פתח את פיו ואזניו כדי לקבל מזון חדש, בצינורות המתאימים למצבו העצמאי.
האם דורנו ישכיל לעשות זאת? זהו האתגר העומד לפתחה של החברה הישראלית עם חגיגות עצמאותה.
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.