כוחו ועוצמתו של 'האיש הפשוט'

לא מעט תובנות יש לי ממספר ימים קצרים בבית חולים. מעבר לבריאות הפיזית הנובעת מעצם הטיפול הרפואי, קיבלתי מהמקום הרבה הבנת הנפש, כוחות ותעצומות להמשך הדרך. ביום שלישי בערב לפני שבוע וחצי חזרתי מחדר הניתוח ועד לבוקר של יום רביעי לא יכולתי לקום מהמיטה. מצאתי את עצמי שומע את המתרחש אצל שכני לחדר שלא היה לי מושג מיהו ובמי מדובר. והדבר היחיד שבאמת הבנתי בשעות אלו זה שהאדם שנמצא לידי אהוב על ידי לא מעט אנשים אשר התקשרו והגיעו לבקרו, העריפו עליו אהבה וחיבקו אותו חזק. הדבר השני שלא הפסקתי לשמוע זה את המילה "תודה, תודה רבה, באמת תודה רבה". תודה בכל ורסיה אפשרית.

רק ביום חמישי בבוקר היה לי את האומץ לייצר באמת את הקשר עם אליהו (אלי). בחור צעיר, עם סיפור חיים מטורף. הוא היה אחרי ניתוח שלישי עם סיפור חיים שלפחות פעם אחת בו הוא היה על סף מוות. גיליתי אדם שאני קורא לו היום "טנק מרכבה סימן 4". אומנם אלי הוא לא גדול מימדים, אבל החוזק הנפשי שלו, האמונה שלי בחיים, האמונה שלו בבורא עולם, השמחה שלו בכל מצב, היכולת שלו להתרומם ולהרים את עצמו, היכולת שלו לגרום לאנשים להרגיש שהם עושים מעשים נפלאים – היא עצומה. עוד לא פגשתי איש פשוט כזה, עם עוצמות של דיביזיה.

 וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם

וייסעוּ מֵאֵתָם וַיָּשׇׁב עַל פִּי הַחִירֹת

על המילה ברכה..

הדיבור משפיע

השבת אנחנו קוראים את פרשת "נשא". תחילת הפרשה עוסקת בעבודת הלוויים ותפקידם בנשיאת כלי המשכן והיא פותחת עם פירוט תפקידם של בני גרשון ובני מררי, לאחר שבסיום הפרשה הקודמת פורט תפקידם של בני קהת. בני קהת נשאו את כלי הקודש עצמם – שולחן, מנורה, ארון וכיוצא. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן, האוהל, המכסה ומסך פתח אוהל מועד ואת קלעי החצר ומסך שער החצר. בני מררי נשאו את קרשי המשכן ועמודיו, הבריחים והאדנים.

נעמוד על מילה אחת שלכאורה חסרה בתיאור של בני מררי. בעוד שבפתיחת תיאור משפחות קהת וגרשוני התורה משתמשת במונח "נשא", הרי שאצל משפחת מררי התורה בוחרת שלא להשתמש במילה זו :

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר. נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם…. וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם־הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם… בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית־אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם. מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כׇּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". (במדבר, פרק ד)

מדוע לא נאמרה לשון נשיאה בבני מררי?

בעל הכתב והקבלה (1785-1865, גרמניה) מסביר שהציווי על נשיאת הראש המופיע אצל משפחות לוי, בא להוסיף להם על מה שהם כבר יוחדו להיות ליגיונו של הקב"ה. ומעת קבלת האחריות במשכן תפקידם יהיה להתקדם ממדרגה למדרגה:

"נשא את ראש. נשא מקור במקום צווי כמו זכור שמור… אמנם הלויים שכבר היה להם התנשאות להיות כלגיון של מלך וה' נחלתם גם סביב למשכן יחנו, ומניינם כעת שהוא לייחד עבודה מיוחדת לכל אחת ממשפחותיהם, והוא נשיאות ראש חָדָש על מה שהיה להם, לכן לא אמר שאו כי אם נשא לשון מקור שיורה על המשך נשיאות ראש הולך ומתנשא ממדרגה למדרגה". (הכתב והקבלה, במדבר ד׳, כב')

אם כך הדברים, אז מדוע אצל משפחת בני מררי לא נאמר הציווי "נשא", האם בני מררי לא צריכים את ההתעלות האמורה ?

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) אינו רואה בסוגיה זו קושיה והוא טוען שהאמור במשפחת גרשון חל גם על בני מררי. בעצם הסיבה שהתורה חוזרת על נשיאת ראש אצל בני גרשון היא כיוון שעברנו פרשה ולכן היה צורך להזכיר שוב. אבל בני מררי, האמורים באותה פרשה, משויכים לבני גרשון : "בני מררי. לא הזכיר לשאת שמותם כי הפרשה דבקה". (אבן עזרא, במדבר ד, כט)

המלבי"ם (1809-1879, אוקראינה) אינו רואה את הדברים באותו אופן ומדגיש באופן ברור שיש הבדלי מעמדות בין המשפחות ומעמדם של בני מררי הוא האחרון מבין משפחות בני לוי ולכן לא נאמר בהם "נשא" : "בני מררי בהם לא אמר נשא את ראש כי הם אחרונים במעלה". (מלבי"ם, במדבר ד, כט)

שיחה לנעילה

ברכות יצחק

לבוא עם העם או להביא את העם?

קריאת התורה – פרשת שמיני

בְּנֵי פָּשׁוּט

המדרש עושה לנו קצת יותר סדר בדברים ומסביר מכוח מה כל משפחה מקבלת את כוחה ואת מעמדה ומה המשמעות של בני מררי :

"בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם, בִּבְנֵי קְהָת וּבְנֵי גֵרְשׁוֹן נֶאֱמַר בָּהֶן נְשִׂיאוּת רֹאשׁ, שֶׁחָלַק לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, לִקְהָת בַּעֲבוּר כְּבוֹד הָאָרוֹן, וּלְגֵרְשׁוֹן עַל שֶׁהָיָה בְּכוֹר, אֲבָל בִּבְנֵי מְרָרִי שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא בְּנֵי פָּשׁוּט, וַעֲבוֹדַת מַשָֹּׂאָם לֹא הָיָה אֶלָּא קְרָשִׁים וּבְרִיחִים וְעַמּוּדִים וַאֲדָנִים, לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם: נָשׂא אֶת רֹאשׁ". (במדבר רבה ו׳,ד׳)

בני קהת זכו לנשיאת הראש בשל היותם נושאים את כלי הקודש ועבור כבוד הארון והתורה אשר בו. בני גרשון זכו לכך בשל היותם בכורים בבני לוי. בני מררי לא היו בכורים ולא נשאו את הקודש, הם נשאו את הקרשים ואת העמודים, את הבסיס והמסגרת של המשכן והמדרש מכנה אותם "בְּנֵי פָּשׁוּט". השאלה שנותרה פתוחה עבורנו היא, האם הם לא היו ראויים לנשיאת ראש זו או ההפך הוא הנכון שאת ה-"בְּנֵי פָּשׁוּט" אין צורך לרומם ?

החתם סופר (1762-1839, גרמניה) מסביר ששלושת בני לוי מרמזים על שלוש תקופות בעם ישראל. קהת מרמז על תקופה שבה עם ישראל בארצו ומקדשם עומד וצריכים הם לנשיאת הראש, בני גרשון מרמזים על תקופת הגלות שבני ישראל נפוצים אבל עדין שומרים את התורה ומקשיבים לחכמים ולאבותם ולכן גם הם זקוקים לנשיאת הראש כמו אבותם. בני מררי מרמזים על תקופה שבה עם ישראל עוזב את התורה חלילה ובאים עליהם מכות שונות ודווקא דור זה מוגדר בחז"ל כמי "שאין בריאה יכולה לעמוד במחיצתם" ואין הוא זקוק ונצרך לנשיאת הראש שכן הדור הזה גדול מהאחרים :
"כבר כתבתי במקום אחר כי שלשה בני לוי בהם מרומזים כל אשר אירע לישראל כי קהת הוא על זמן קהלת ישראל בארצם ומקדשם וה' עמהם …אמנם גרשון בזמן שמגורשים ובנים גלו מעל שולחן אביהם בעוונותינו הרבים, מלבן עוונותיהם במקום קרבן כשהם שומעים לחכמים … ע"י ששומעים פי חכמים ואמר נשא בני קהת למשפחותם לבית אבותם שימשיך ראש נשמתם לבית אבותם הראשונים ואבות העולם ואמר נשא ראש בני גרשון אעפ"י שהם מגורשים בגלות מ"מ אפי' מחיצה של ברזל אינו מפסקת ונשא גם הם לבית אבותם כמו בני קהת, אך מררי הם דורו של שמד רח"ל אשר מררו חייהם ביסורין קשים ובניו מחלי כל חולי מכה אשר לא כתובה סבלו …ואין בריאה יכולה לעמוד במחיצתם (כמו שאחז"ל דורו של שמד אין בריאה יכולה לעמוד במחיצתם) ומה יאמר אליהם נשא ראשם לבית אבותם הלא אבותם טפלים להם והם גדולים מהם כך נראה לפי עניות דעתי". (חתם סופר על התורה, תורת משה, במדבר ד)

המעניין הוא שהחתם סופר בתיאור התקופה האחרונה אינו משתמש במונח "גלות", המשמעות היא שתקופה זו יכולה להיות גם בארץ ישראל שבה באות מכות על עם ישראל, דור זה "גדולים" מיתר הדורות.

בעל "מי השילוח" (1800-1854, פולין) מסביר שבני קהת היו מכניסים עצמם בניסיונות ובספקות בעבודת ה' ואל מול הבורא ולכן היו נדרשים הם לנשיאת ראש שלא יטה הקב"ה את ליבם ושלא יפלו, מתוך ניסיונות אלו ועמידה בהם זכו לשאת את ככלי הקודש. בני גרשון היו יראים את הקב"ה ובורחים מספקות ומניסיונות. כאשר היה מגיע זה לידם היו שובתים ולא עושים מעשה וגם כדי לברוח מניסיונות צריך סיעתא דשמיא גדולה ולכן נאמר בהם "נשא". אבל בני מררי, האנשים הפשוטים, אלו הפועלים והעסוקים במצוות המעשיות בארץ ובחברה, בלי ספקות ובלי ניסיונות, אלו הפועלים עם, בתוך ועבור עם ישראל – אלו שמים מבטחם בקב"ה שלא יפילם לפי שהם פועלים בפשטות והקב"ה מצליח את ידם:

"והנה בני קהת היו מגיעים להתנשאות לפי שהכניסו את עצמו בספקות ובנסיונות כמ"ש ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, היינו שהיה להם סבלנות ממה שהכניסו את עצמם בספקות וגם שם נשיא שלו אליצפן בן עוזיאל, היינו שצפון בלבו כי הש"י הוא תקופתו שלא יטה מרצונו, וע"י שהיה מכניס עצמו בנסיונות היה מגיע להתנשאות, אך בני גרשון שחלקם היה לירא את ה' ולהסתלק מספיקות ובכל מקום שבא לנגדם דבר שאינו ברור, היו שובתים מלעשותה והיו הולכים תמיד לבטח, לפיכך נאמר גם הם שהש"י העיד, כי גם להם היה סבלנות ממה שסילקו עצמם מספקות וגם להם מגיע התנשאות, ובבני מררי לא נאמר נשיא לפי שעוסקים במצות מעשיות ולכל ישראל יש להם השגה במצות מעשיות, וגם שם נשיא שלו היה מורה ע"ז כי שמו היה צוריאל בן אביחיל, היינו שהיה להם מבטח עוז שלא ימוטו לפי שעשו בפשיטות בלי שום ספק". (מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, נשא ב׳)

אני מבקש לסיים בדבריו המופלאים של הרבי מלובביץ' (1902-1994, אוקראינה וארה"ב) אשר מסביר שעל מנת שהמשכן יעמוד ותהיה בו שכינה צריכים לקרות שני דברים. האחד הוא רתימת כל כוחות המעשה, הכוחות האישיים והיכולות הקיימות ומצד שני כוח ההתבטלות כלפי בורא עולם. מי שמביא את כוחותיו ותכונותיו צריך הגבהה ורוממות מהקב"ה שלא יגבה ליבם שלא תהיה מחשבה זרה. אבל מי שמייצג את ההתבטלות העצומה אל מול הקב"ה אינו זקוק להתרוממות, שכן תפקידם הוא ההתבטלות המלאה. ובלי היסוד והבסיסים של ההתבטלות לקב"ה, אי אפשר להקים את המשכן, אי אפשר להכניס את כלי הקודש פנימה, אי אפשר לפרוש את היריעות ולא תהיה השראת שכינה:

"בני קהת ובני גרשון ייצגו את הפעילות המעשית ואת רתימת הכוחות האישיים לעבודת המשכן; ואילו בני מררי – הם ייצגו את ההתבטלות לה' ואת קבלת-העול (הדבר רמוז שם בשמם "מררי" – מרירות, התבטלות). "עבודתם המעשית תאמה את תפקידם העיקרי: בני קהת ובני גרשון נשאו את הארון, הכלים והיריעות, החלקים היותר חשובים במשכן. בכך התבטאה מהותם – רתימת מיטב הכוחות והחומרים שבעולם לעבודת ה'. לעומתם, בני מררי נשאו את הקרשים העשויים "עצי שיטים עומדים". הקרשים מבטאים עמידה של התבטלות מוחלטת לקב"ה, תוך סילוק כל הרצונות הזרים. וההתבטלות היא היסוד, כשם שרק על האדנים והקרשים אפשר היה להקים את יתר חלקי המשכן. זו הסיבה, שאצל בני קהת ובני גרשון נאמרה 'נשיאת ראש' ואילו אצל בני מררי לא נאמר הדבר: בני קהת ובני גרשון היו זקוקים להגבהה ולרוממות, בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'"; ואולם בני מררי – עיקרם הביטול והפשטות ("בני פשוט"). אי-הזכרת 'נשיאת-ראש' אצלם באה כדי להבליט את מעלתם – את ביטולם המוחלט לה', שזה היה עיקר תפקידם במשכן העדות." (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי ספר השיחות ה'תשמ"ח כרך ב, עמ' 465)

אחרי הדברים האלו שלמדתי בעצמי היום ואחרי המפגש עם אלי מבית החולים, תפילתי היא אחת לזכות להיות "אֶלָּא בְּנֵי פָּשׁוּט" מתוך ביטול מלא לקב"ה, לתורה הקדושה ולאומה הישראלית, לפעול איתה, בתוכה ועבורה באופן הכי נקי וטהור שניתן ולרומם את המציאות ולקדש את שמו יתברך.

שנזכה. שבת שלום.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".