ומעלה מעל בה' – קרבן האשם

בסיומה של פרשת ויקרא מצווה הקב"ה על קרבן האשם. קרבן זה, בדומה לחטאת, בא לכפר על חטא אנושי, אולם בניגוד לחטאת – הוא מגיע (ע"פ רוב) על חטא מזיד. הציווי בפרשה עוסק בשלושה סוגי אשם: אשם מעילות (י"ד – ט"ז), אשם תלוי (י"ז – י"ט), ואשם גזלות (כ -כ"ו), ובהמשך התורה תצווה על עוד שלושה קורבנות אשם: אשם נזיר, מצורע, ושפחה חרופה.

בשונה מקורבנות אחרים, לקרבן האשם יש עלות מינימום – האיל המובא צריך לעלות לפחות שני שקלי קודש (בשני מקרים, אשם נזיר ומצורע, מובא קרבן שהוא כבש ועליו לא חל דין זה), ובשונה מהחטאת המובאת בעיקר על חטאים שבשגגה, האשם מובא בעיקר על חטאים במזיד.

ואת בניו איתו

בין "כסא" ל"כסה"

הפחד ועונשו

לא לפחד כלל

אשם גזלות

(כ) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל⁠ מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ⁠ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת⁠ עֲמִיתוֹ. (כב) אוֹ⁠ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל⁠ שָׁקֶר עַל⁠ אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר⁠ יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. (כג) וְהָיָה כִּי⁠ יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת⁠ הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת⁠ הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת⁠ הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת⁠ הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. (כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר⁠ יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. (כה) וְאֶת⁠ אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן⁠ הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל⁠ הַכֹּהֵן. (כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל⁠ אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר⁠ יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. (ויקרא, ה', כ – כ"ו)

הפסוקים מדברים בשלישי ממיני האשם המופיעים בפרשה והוא אשם גזלות, אשם המובא על חטא ברכושו הפרטי של אדם אחר:

ספר החינוך, מצוה קכ"ט: ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלואה או שתפות. כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חיב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החמש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה׳:כ״א) נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו׳.

האשם מופיע כחלק מתהליך הכפרה אשר כולל כמה שלבים: שיבה וחרטה (והיה כי ישוב ונחם על חטאו) , השבת הגזלה (וישיב החמס אשר בכפיו), הבאת חומש וקרבן אשם. החומש הינו על הקרן, הכוונה היא שמחלקים את סכום העלות של הגזל בארבעה ומוסיפים חלק אחד על הסכום הכללי וזהו החומש (משמע על גזלה של 100 שקלים צריך להחזיר 125 שקלים, 100/4=25).

משכן לכתחילה או בדיעבד?

ויאהב גם את רחל מלאה

החובה לשאול

כִּי עוֹדְךָ חָי

טעם קרבן אשם

בעל ספר החינוך מסביר מהו שורש המצווה:

לבל יחשב אדם שאף על פי שעניין אסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה׳:כ״ג): והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזול מחברו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכפר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם ויהיה זה פתח לעוברי עבירה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חמש צריך קרבן לכפרה על שחטא.

מעשה הגזל יכול לנבוע ממחשבה מוטעית שמכיוון שמדובר במשהו חומרי או פיזי – עצם השבת הגזל היא הכפרה. דבר זה יכול להוביל למצבים בהם אדם יכריח את חברו 'להשאיל' לו על ידי גניבה שתושב בעתיד. בכדי להודיע על חומרת המעשה ועל הטעות שבחשיבה זו היא באה ומחייבת את החוטא הן בחומש (כקנס) והן בקורבן וכפרה על מעשהו.

בין החטאת לאשם

אפשר לחלק את פרשת ויקרא לשני חלקים, והספרא עושה זאת לפי שני סוגי 'דיבורים' המופיעים בפרשה: דִּבּוּרָא דִנְדָבָה המתייחס לחלקה הראשון של הפרשה העוסק בקורבנות הנדבה- עולה, מנחה ושלמים (פרקים א' – ג'), ו- דִּבּוּרָא דְחוֹבָה המתייחס לקורבנות החובה, שהם החטאת והאשם המופיעים בפרקים ד' -ה'. שני קורבנות אלו באים כתוצאה מחטא של האדם והוא מחויב להביאם בכדי לכפר עליו, ולכן עולה השאלה: מדוע חילקה התורה בין שני קורבנות הבאים לכפרה על חטא? מדוע לא קורבן אחד מכפר על כל חטאי האדם?

הרמב"ן מתייחס לשאלה זו ומסביר:

והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון: האשימם אלהים (תהלים ה׳:י״א)… וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון: אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז)… יקרא קרבנו הראשון אשם, שיגן עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו.

סברת הרמב"ן היא שההבדל שבין הקורבנות הוא מידת חומרת העברה, דבר המצריך שתי רמות חשיבות של קורבן: החטאת תפקידה להשיב את האדם לדרך הנכונה, משמע החטא איננו חמור כל כך ולכן יש צורך רק להטות את האדם אל הדרך הנכונה. לעומתה האשם בא על חטאים גדולים שהעובר עליהם מתחייב להיאבד מהעולם ולכן נצרך קרבן שונה.

גם רבנו עובדיה ספורנו רואה במשקל העברה את הסיבה להפרדה שבין הקורבנות:

שיעורי ר"ע ספורנו, ויקרא א': ואתה תראה שדין החטאת והאשם כמעט אחד הוא, ואולם החטאת באה על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועשה מעשה, והאשם בא על לא הודע שלהם, שהוא חטא יותר נקל והוא על ספק, או על דבר שאין זדונו כרת, כגון כל החמישה אשמות, שהם ׳אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע׳ (משנה זבחים ה׳:ה׳), וכל אלה באים על מעילה בקודש. ואף האשם תלוי שהוא היותר קל, מועל בקודש הוא, שהרי היה לו ליתן לב לדעת ולא נתן, וזהו שאמר הכתוב בו (להלן ה יט) ׳אשם הוא אשום אשם לה׳⁠ ⁠׳, כלומר גם הוא נקרא ׳אשם׳, שהרי ׳אשום אשם לה׳⁠ ⁠׳, שהיה לו לשים לב לדעת ועיניים לראות אם היתר הוא אוכל או איסור:

מסביר הרב שהחלוקה שנעשתה בקורבנות היא בשל ההבדל בחומרת החטא: חטאים חמורים מצריכים קורבן שונה מחטאים קלים. חומרת החטאים נלמדת מעונשם: החטאת מובאת על חטאים שעונשם היה צריך להיות כרת, וזהו עונש חמור מאשר העונשים שבאים על החטאים שבגינם מובא האשם. נשים לב גם לכך שלדעת הרב האשם מגיע על מעילה בקודש – וכל אלה באים על מעילה בקודש, משמע בכל החטאים הגוררים אשם ישנו אלמנט של חטא כלפי שמיים (ובהמשך נתייחס גם לכך).

מבחינת חומרת החטא, הרב מביא מתוך נוסח הפסוקים סמך להבדל שבחומרת החטאים:

שיעורי ר"ע ספורנו, ויקרא ז': אך יש להתבונן, כי בחטאת נאמר קודם ׳במקום אשר ישחטו׳ וגו׳ ואחר כך נאמר ׳קודש קדשים היא׳, ופה באשם תחילה נאמר ׳קודש קדשים היא׳. להורות, שהאשם בלי כל כך מכשירים כמו בחטאת, להיותו חטא יותר קל, תיכף הוא ׳קודש קדשים׳, אבל החטאת, קודם שתהיה ׳קודש קדשים׳ צריך מכשירין יותר, כמו שישחטנה במקום העולה וכו׳:

הרב מסביר שהתורה אומרת על שני הקורבנות שהם קודשי קדשים, אולם באשם היא מצמידה את שם הקורבן למילים: וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא (ויקרא, ז', א'), ואילו בחטאת היא מרחיקה ומכניסה פנימה תיאור נוסף: דַּבֵּר אֶל⁠ אַהֲרֹן וְאֶל⁠ בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא (ויקרא, ו', י"ח). הסיבה לכך היא לדעת הרב היא שמיקום ההקרבה הוא עוד כלי ל'פעולת' הקורבן ולכן: להורות, שהאשם בלי כל כך מכשירים כמו בחטאת, להיותו חטא יותר קל, תיכף הוא ׳קודש קדשים׳!

סברה נוספת מביא הרב מתן גלידאי, והוא מתייחס לדעת הרמב"ן ומסביר שיש קושי בדבריו שבו הוא טוען שהחטאים הגוררים אשם חמורים מאלו המצריכים חטאת, ולכן הוא מסביר שההבדל נעוץ באדם החוטא עצמו:

ייתכן להציע כיוון הפוך מזה של הרמב"ן: קרבן אשם מוטל דווקא על אדם שעלול להמעיט בחומרת חטאו ולא לדאוג ממנו. מי שספק אם עבר על איסור – עלול לשכנע את עצמו שלא חטא, ולכן מחייבים אותו אשם, כדי שיצטער על שלא נזהר. באופן דומה, הכופר בממון חברו ונשבע לשקר, וכן המועל בקדשים, חייבים קרן וחומש, ועלולים לחשוב שתשלום זה פוטר אותם מן הצורך בתשובה ובכפרה: את מה שלקחו – החזירו, והמצב חזר לקדמותו. לפיכך מחייבת אותם התורה אשם, כדי להבהיר להם: מעבר לגזל שביצעו, יש פגם רוחני גדול בשבועת השקר או בפגיעה בקדשי ה', ומגיע להם להיות שוממים ונאבדים על כך. גם מצורע חייב אשם, כדי שלא יחשוב שצרעתו פוטרת אותו מן החובה לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה…

הפסיכולוגיה האנושית פועלת כך שהיא מנסה למצוא תירוץ לאדם על המעשים השליליים שהוא עשה, זה מה שמאפשר לו להמשיך בהם. לכן באה התורה ומחייב את האדם יותר דווקא בחטאים שבהם הוא עלול להמעיט בערך מעשיו ומתוך כך לא לחזור באמת בתשובה. במידה מסוימת קביעת הסף לערכו הכספי של הקורבן באה לומר לאדם שאכן למעשה יש משקל הרבה יותר ממה שחשב. (מופיע בתוך באתר תורת הר ציון)

לקראת שבת הגדול

אשר לא ציווה אותם

יחיד וחברה – שבת ומשכן

קובל אני על ששלחתני

ומעלה מעל בה'

שני הקורבנות הראשונים בפרשת האשם באים כנגד חטאים כלפי שמיים: מעילה בקודשים או עברה על מצוות ה'. לעומת זאת הקורבן השלישי בא כנגד פגיעה באדם ובזולת: כחש, גזל או עושק של אדם אחר, ומתוך כך עולה השאלה: אם החטא הוא כלפי הזולת, מדוע אומרת התורה נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'? כיצד מתבטא החטא כנגד הזולת במעל כלפי הקב"ה?

כל חטא הינו מעל בה'

תשובה ראשונה מופיעה בתרגום אונקלוס, המתרגם את המילים כך:

אֱנָשׁ אֲרֵי יְחוּב וִישַׁקַּר שְׁקַר קֳדָם יְיָ וִיכַדֵּיב בְּחַבְרֵיהּ בְּפֻקְדָנָא אוֹ בְּשוּתָּפוּת יְדָא אוֹ בְּגָזֵילָא אוֹ עֲשַׁק יָת חַבְרֵיהּ.

הרב רפאל בנימין פוזן, בעל ספר הפרשגן על אונקלוס מסביר:

הפסוק קשה, כי פרשה זו עוסקת בדיני ממונות שבין אדם לחברו ואם כן מדוע נאמר ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳⁠ ⁠⁠״? מטעם זה נזקק רש״י למדרש אגדה. אבל אונקלוס שתרגם ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וִישַׁקַּר שְׁקַר קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ פתר בדרך שונה: חטא ממון כלפי הזולת הוא גם עבירה לפני ה׳.⁠ ואילמלא כן היה לו לתרגם ״וִישַׁקַּר בְּמֵימְרָא דַה׳⁠ ⁠⁠״..

השקר אינו שקר שאדם משקר לקב"ה, שאם כן היה המתרגם משתמש במושג מימרא, אלא שהחטא היה לפני ה' במובן שכל חטא נעשה לפני ה' והוא נקרא מעל בה', על דרך זו מסביר ראב"ע האומר שגם עברה שבין אדם לחברו נקראת מעל בה':

ומעלה מעל בה׳ – ועבר על מצות לא תעשה מדבר שהוא בינו ובין אדם.

רבנו עובדיה ספורנו, שהבאנו מדבריו לפני כן, סובר שכלל החטאים שעליהם מובא האשם, יש בהם עניין כלפי שמיים:

…כל החמישה אשמות, שהם ׳אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע׳ (משנה זבחים ה׳:ה׳), וכל אלה באים על מעילה בקודש. ואף האשם תלוי …מועל בקודש הוא, שהרי היה לו ליתן לב לדעת ולא נתן..

הרב מוצא בכל האשמות פן של מעילה כלפי שמיים ונראה כמה דוגמאות:

לגבי אשם שפחה חרופה (ויקרא, י"ט, כ'-כ"א) מסביר הספורנו שהמעילה היא בחילול הברית (ששכב עם מי שאינה ראויה לו, שפחה) ולכן זאת המעילה תעכבנו מבוא בקדושה. בדומה לכך לגבי הנזיר (במדבר, ו') שם הוא לא מתייחס ישירות לאשם, אך כן מסביר שהקורבנות שמביא הנזיר הם לכפר על ירידתו מקדושת הנזירות, משמע המעילה היא בעצם סיום הנזירות.

אצל המצורע מסביר הרב: הנה שהמצורע מעל בקודש.. שאינו חושב גודל קונו, כאילו לא יכול לו, ואם על גאוותו, וכן אמרו (רש״י ע״פ תנחומא ג) ׳ישפיל עצמו כאזוב׳, וכבר אמרו ז״ל (ברכות מג:) ׳כאילו דוחק רגלי שכינה׳ ההולך בקומה זקופה… המעשים שהביאו על המצורע את הצרעת, הן הלשון הרע והן גאווה, הם שמבטאים מעל בה'.

[אכן, הקושי הגדול יותר הוא לגבי אשם גזלות, שבו ברור שהחטא נעשה כלפי הזולת. על כך אומר הרב שיש בכפרה שני צדדים- תשובה והשבת הגזלה, ובלי שניהם אין כפרה. הקב"ה הוא חלק בקרבן זה הן בעניין התשובה, והן בכך שישנו מצב שבו השבת הגזלה נעשית אל הכוהנים והמקדש, וזהו במצב של גזל הגר כאשר מת בלא קרובים.]

מקום העולה והחטאת

למען הדורות הבאים

ונשמע קולו

המשפט והחברה

שבועת שקר

דרך שניה להסביר את המעל היא שמדובר במעשה ממש כנגד הקב"ה:

אברבנאל: ואחרי שזכר מיני האשמות האלה בדבור בפני עצמו הביא דבור אחר בדיני ממונות, והוא אמרו: וידבר ה׳ אל משה לאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ – רוצה לומר שנשבע בשמו לשקר וכחש בעמיתו אם בפקדון שלא בפני עדים ואם בתשומת יד רוצה לומר הלווה לו מעות המושמים מיד אל יד. או הגזל שחמסו בכח אנסות או עשק את עמיתו בחוזק או שהטעהו בחשבונו.

שד"ל: ומעלה מעל בה׳ – הכוונה על הנשבע לשקר.

לדברי האברבנאל ושד"ל, המעילה הגדולה של האדם היא עצם השבועה והוצאת שם ה' לשווא. התורה עצמה מקשרת בין המעל ובין השבועה:

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ⁠ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת⁠ עֲמִיתוֹ. אוֹ⁠ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל⁠ שָׁקֶר עַל⁠ אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר⁠ יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.

עניין המעל מופיעה כפתיחה למכלול של חטאים , אשר כולם בסוף מסתכמים במילים: ונשבע על השקר. דרך נוספת להסתכל על השבועה מובאת בדברי הנצי"ב:

ומעלה מעל בה׳ – פירוש מעילה הוא שנוי רשות כדאיתא בת״כ ובמס׳ מעילה ד״כ. ובמה שנשבע להכחיש יצא מרשות בעלים לרשות הנפקד.

המעילה פירושה הוצאה מרשות מסוימת לרשות אחרת, והשבועה, שבועת השקר, היא זו הגורמת לכך שהממון או הדבר עליו נשבע החוטא ייצא מרשות בעליו ויעבור לנשבע.

אחווה ללא אבא

לב לדעת

ויקהל משה

לשמור על עצמאות רוחנית

שלישי שבניהם

גישה נוספת בהסבר הדברים מופיע בספרי בשם רבי עקיבא, ומביא אותה רש"י:

נפש כי תחטא – אמר ר׳ עקיבא: מה תלמוד לומר ומעלה מעל בי״י? לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש, מכחש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה, אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם.

מסביר רבי עקיבא שכאשר שני אנשים מסכמים בניהם הלוואה או העברת כסף ואין עדים או שטר, כאשר אחד מהם משקר – הוא לא עומד מול חברו בשבועה אלא מול הקב"ה, שהוא השלישי שבניהם – הוא גם צד בעסקה בתור ערב, ולכן נחשבת המעילה בה'.  

פרשנים נוספים הולכים בדרך זו, ומחדדים את החטא כלפי הקב"ה שיש בידי החוטא:

ר' י"ש ריגייו: ומעלה מעל בה׳ – כל האמורין בענין הם גוזלים ממון בעליו שלא כדין, וידוע שמעלו, אבל הכתוב מודיע שמלבד המעל הזה, גם מעלה מעל בה׳, כי השם חלק לכל אחד חלקו, וכשלוקח חלק חבירו מועל בה׳, שהכל שלו ולאשר חפץ יתננו, ואצל מועל בקודש לא אמר בה׳, שאין צורך כי אין להקדש אדון אלא השם:

רד"צ הופמן: החטא כלפי העמית נקרא ״מעל בה״; לא מפני שנשבע לשקר (כי הרי שבועת עדות, ה׳:א׳, ושבועות בטוי, ה׳:ד׳, אינם מכונים ״מעל ה׳⁠ ⁠״), אלא משום שמעילה בבן-אדם חברו נחשבת כמעילה בה׳, שנתן לכל אחד את קנינו ואינו רוצה בקיפוחו.

הפגיעה כלפי שמיים היא לא רק בעצם השקר, אלא במה שהמעשה מייצג: לדעת ר"ע היא מבטאת חוסר אמונה בקב"ה שרואה ומשגיח, ואילו לדעת הרד"צ והרב ריגייו יש בכך יציאה כנגד הסדר הטבעי שהקב"ה מנהיג וכנגד רצונו של הקב"ה.

מעל בקדשי ה'

הספרי מביא עוד תשובה לשאלה, והפעם היא מכוונת לכך שהמעילה נעשית פיזית 'כלפי' הקב"ה:

״וּמָעֲלָה מַעַל בַּיי״ – רַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר: לְהָבִיא קֳדָשִׁים קַלִּים. בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: לְהָבִיא אֶת הַשְּׁלָמִים. אַבָּא יוֹסֵי בֶן דַּסַּי אוֹמֵר: לֹא הָיָה בֶּן עַזַּי אוֹמֵר אֶלָּא עַל הַבְּכוֹר בִּלְבַד.

דברי הספרי מובאים בגמרא (בבא קמא, י"ג.), ולמעשה אומר שכשם שאדם יכול למעול מאדם אחר על ידי שבועה וכך לא להשיב לו את מה שלווה או לקח ממנו, כך המצב יכול להתקיים בדברים שיכולים להיות מוקדשים לקב"ה ולמקדש. הגמרא מביאה את דברי רבי יוסי הגלילי שסובר שאדם שהקדיש בהמה לקדשים קלים ולא מסרה, גם הוא מתחייב בחומש ואשם. בן עזאי מוסיף שהוא הדין גם לגבי שלמים, ואילו אבא יוסי סובר שבן עזאי התכוון רק לקרבן בכור.

המלבי"ם מחדד את דברי הגמרא ומסביר שהמעילה בדבר שהוא לה' מצויה באותן הקדשות שהן ממון בעלים – שהן שייכים לבעלים ולא להקדש, ומתוך כך מצוי שבהם יהיה אפשרות לכחש בהקדש:

ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו – אחר שהכופר בהקדשות פטור דכתיב ״בעמיתו״ כנ״ל (סימן שע), איך אמר בזה ״ומעלה מעל בהשם״? היה לו לאמר ״ומעלה מעל וכחש בעמיתו״. פירש ר׳ יוסי הגלילי משום דמשכחת (מצוי) שיהיה ההכחשה בדבר שהוא לה׳, שהן הקדשות שהן ממון בעלים, שהם קדשים קלים. ובן עזאי פירש את דברי ר׳ יוסי הגלילי שכיון להביא את השלמים, וכל שכן בכור שקל משלמים (כי מעשר בהמה נקרא ממון גבוה דאסור למכרו כמ״ש בבכורות (דף לב)).

מסר מוסרי

נציג עוד גישה הרואה בניסוח הפסוקים פתח למסר רעיוני:

בעל הכלי יקר רואה רמז בדברי הפסוק הקשור בהתנהלות האדם מול הקב"ה:

כלי יקר: ועל צד הרמז אמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו בפקדון – כי בכל לילה האדם מפקיד רוחו ביד הקב״ה ואע״פ שהנשמה חייבת להקב״ה כי ע״י העונות היא נרדפת עד חובה, מ״מ אין הקב״ה מעכב פקדונו ומחזירו לו כעין שנתנה לו וזה המכחש בפקדון חבירו אע״פ שאינו חייב לו, לא כגמול ידו השיב להקב״ה ולפי זה הנפש החוטאת בפקדון חבירו מועל בשלישי דהיינו בה׳ אשר צווה לו להחזיר פקדונו.

בעל הכלי יקר מסביר ברמז שהמעל בה' הוא בנפשו של האדם: בכל לילה האדם מפקיד רוחו ונשמתו אצל הקב"ה, ובבוקר, למרות שהיא מלאת חובות לה' בשל עוונותיה, הקב"ה לא מעכב פקדונו ומחזיר את הנשמה לאדם. ואילו האדם שמכחש בפיקדון שחברו נתן לו עושה פעולה הפוכה לחסד שהקב"ה עשה איתו, ולכן נחשב הדבר כמעל בה' – כאשר הקב"ה מחזיר את הנשמה לאדם יש בכך ציווי להתנהג באותה הדרך ומי שלא עושה זאת מועל בה'.