בזכות כיבוד שכיבד

וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלָי וַנָּסב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים:  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר: אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם: (דברים, ב, א – ו).

בפרשת דברים מתאר משה את המפגש של בני ישראל עם בני עשיו, ועל הציווי של הקב"ה שלא לתקוף אותם, להתרחק מהם ולא לפגוע בבני עשיו ובארצם, ועולה השאלה – מדוע? מדוע שלא לכבוש את ארצם, ובמה הם שונים משאר העמים שבני ישראל נלחמו בהם?

בעלי המדרש הבינו שיש כאן סיבה עמוקה מהקשר הגנאלוגי (המשפחתי) שבין שני העמים והמדרש בילקוט שמעוני (רמז תתו) עונה על שאלה זו כך:

"רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה", הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אוֹתוֹ הַר שֶׁהָאָבוֹת קְבוּרִין בּוֹ. אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לְהִזְדַּוֵּג (להילחם בו) לְעֵשָׂו! עַד עַכְשָׁיו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ שָׂכָר בַּכִּבּוּד שֶׁכִּבֵּד אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן קְבוּרִין בָּהָר הַזֶּה- בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְעֵשָׂו כָּל אוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן אָמַר לוֹ (בראשית לג, ט) "יֶשׁ לִי רָב", אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּלָשׁוֹן שֶׁכִּבְּדוֹ, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן פְּנוּ מִלְּפָנָיו, רַב לָכֶם סֹב וְגוֹ'.

המהלך של המדרש מעניין מאוד: הדרשן מעביר את משמעות המילה ה-הר, מהר שעיר לחברון  ומסביר כי זכותו של עשיו נובעת מהכבוד שחלק לשוכנים בהר ההוא (חברון) עומדת לבניו עד כדי שבני ישראל לא יכולים לנגוע בארצם! המילה שמחברת בין שני האירועים היא המילה – רב: מצד אחד עשיו משתמש בה בכדי לענות ליעקב, ומהצד השני משתמש בה הקב"ה בכדי לצוות את בני ישראל (למרות שמבחינה לשונית לא ברור למה היא נדרשת בציווי).

המדרש מעורר שתי שאלות: שאלה ראשונה מתייחסת לכבוד – מהו הכבוד הגדול שחלק עשיו לשוכני חברון?  בחברון קבורים אברהם יצחק ויעקב, אך הסיום של המדרש מתייחס רק ליעקב- עשיו לא רוצה לקחת ממנו את הדורון, אז במה כיבד עשיו את שאר ישני חברון? שאלה שנייה היא לגבי השכר- כיצד מתקשרת השמירה על ממלכתם של בני עשיו אל המעשה – אל הכבוד שחלק?

בַּכִּבּוּד שֶׁכִּבֵּד אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן קְבוּרִין בָּהָר הַזֶּה

על השאלה הראשונה ניתן לענות על פי המדרש בילקוט שמעוני (ילקוט שמעוני רמז קט"ו) שאומר שכאשר רבקה משכנעת את יעקב לתפוס את מקום עשיו ולקבל את הברכות, היא מלבישה אותו את בגדי החמודות של עשיו שהיו בבית ועל כך אומר רבי שמעון בן גמליאל:

אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת- שֶׁבָּהֶן מְשַׁמֵּשׁ לְאָבִיו, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַמְלִיאֵל, כָּל יָמַי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עֵשָׂו הָרָשָׁע אֶת אָבִיו. אֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ בִּבְגָדִים מְלֻכְלָכִים, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹצֵא לַשּׁוּק הָיִיתִי יוֹצֵא בִּבְגָדִים נְקִיִּים, אֲבָל עֵשָׂו בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו לֹא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת.

המדרש אם כן רואה שעשיו היה מכבד את יצחק מאוד, ולכן נראה שהכבוד שעליו דובר במדרש הראשון הוא כיבוד הורים. בכך בעצם ניתן לענות ולומר שניתן לחלק – את יצחק כיבד עשיו על ידי כיבוד הורים, ואלו את יעקב בכך שלא רצה לקחת ממתנותיו. תשובה זו מסבירה את הכבוד כלפי יצחק, אך לא עונה כיצד כיבד עשיו את אברהם…

וילך מפני יעקב אחיו

השאלה השנייה שעולה ביחס למדרש היא לגבי השכר: שכרו של עשיו היה שבני בניו זכו לשמור על ארצם ובני ישראל לא נגעו בה, אך כיצד זה מתקשר למעשה של עשיו?

כדי לענות על כך נחזור לספר בראשית ומה שקורה אחרי חזרת יעקב לארץ כנען: כאשר יעקב חוזר לארץ עשיו נפגש אתו ושניהם חיים בארץ יחד, אך התורה מספרת שלאט לאט המצב הזה החל להיות בעייתי וזאת משום ששניהם עשירים גדולים ובעלי מקנה רב והמקום נהיה צר מלהכיל… מה יקרה? האם עשיו התקיף ובעל הזרוע יגרש את יעקב? הרי הוא הבכור והוא היה זה שישב בארץ כאשר היה יעקב אצל לבן? התשובה היא שלא, וכך אומרת התורה:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:  כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (בראשית, ל"ו, ו- ז)

איזה פלא! מי שקם והלך הוא דווקא עשיו, הוא משאיר לאחיו את המקום שבו הוא גר שנים ובוחר לעזוב להר שעיר. מעשה זה יכול להיות מוסבר רק בכך שהוא הכיר בבחירה של אביו להעניק את ברכת אברהם, ובכללה גם את הארץ, דווקא ליעקב  (בברכת יצחק ליעקב לפני פרדתם הוא מצווה אליו את ברכת אברהם הכוללת גם את הארץ, ברכה שלא נאמרה כאשר הוא חשב שהוא מברך את עשיו).

עשיו מכיר בזכות של יעקב על הארץ, ויותר מכך, למרות שבוודאי הדבר לא היה לו נוח, הוא הכיר בכך שיצחק בחר להעניק ברכה זו ליעקב וגם אם הוא היה יכול לריב עם יעקב ולגרשו – הוא לא עשה כן. נראה שזה כיבוד ההורים הגדול ביותר שעשה עשיו – גם כאשר אביו כבר לא היה בחיים וגם כאשר הדבר פגע בו הוא קיבל את בחירתו. כבוד זה מתקשר גם לאברהם שהרי הברכה המועברת ליעקב היא ברכת אברהם, וזכותו על הארץ נובעת מהבטחת הקב"ה לאברהם.  משום כך מובן גם השכר לבניו: הוא ויתר על ארצו ומקומו בשביל יעקב, ולכן ראוי שבני יעקב יגמלו לו טובה ולא יפגעו במקומו שלו.

ואם ניקח דברים אלו אלינו נראה עד כמה גדולה הזכות שיוצאת ממעשה נכון של אדם ועד כמה רחוק זכות זו יכולה להשפיע.