אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד

בפרשת אחרי-מות מלמדת התורה על מצוות כיסוי הדם, המצווה לכסות את דם החיה ודם העוף לאחר שחיטתם:

וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. (ויקרא, י"ז, י"ג)

התורה מלמדת שבניגוד לבהמות (שהן בעלי החיים המבויתים הכשרים לאכילה),כאשר האדם בא לשחוט מהחיות – בע"ח שאינם מבויתים כגון: הצבי והאייל, או כאשר הוא שוחט עופות, עליו לכסות את דם החיה ששחט. ועולה השאלה: מהי משמעות הציווי? מה הוא בא ללמד אותנו?

נוסף על כך, חכמים לימדו שגם אם גידל צבי או עוף בביתו (והם מבויתים כרגע), עדיין צריך לכסות את דמם, ומובן שעניין זה נפוץ יותר אצל במקרה של העופות שהאדם מגדל אותם הרבה יותר מאשר חיות. אבל מניסוח הפסוק המדגיש: אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף, עולה קושי נוסף והוא שנראה שהיה שאפשר ללמוד דווקא הפך מכך – שרק הניצודים חייבים בכיסוי הדם!

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

חלק בשרשרת

הופעתו של חכם הלב

דג מושט עם ירקות בתנור

בעל מדרש לקח טוב מביא את דברי חכמים במסכת חולין (פ"ד.) בכדי לענות על שני קשיים אלו:

אשר יצוד ציד חיה או עוף – תאמר: שאינו חייב לכסות אלא הנצודים בשדות במדבר ובכרמים, אווזין ותרנגולין מנין? ת״ל: אשר יצוד – ציד מכל מקום..

לגבי השאלה השנייה מסבירים חכמים שההכללה של אותם בעלי חיים שהאדם מגדל נלמדת מהייתור שיש במילה: ציד, שהרי יכולה הייתה התורה לומר- אשר יצוד חיה או עוף… אם כן המילה ציד באה ללמד על אותו ציד שאינו צריך לצאת החוצה, אלא הוא ברשותו – אלו הם העופות (והחיות) שמגדל בביתו.

וממשיכה הגמרא ומסבירה גם את עניינה של המצווה:

..אלא למה נאמר אשר יצוד? לימדתך התורה דרך ארץ: שלא יהא אדם אוכל בשר אלא בהזמנה.

גם ביחס לניסוח כאן אפשר לשאול –  לכאורה היה קל יותר לומר באופן כללי: אשר יאכל חיה או עוף… ומכך היינו לומדים לעוף ולחיה, לאלו שמגדל האדם ולאלו שלא! אלא שהתורה רוצה ללמד אותנו גם דרך ארץ, ולכן הדגישה התורה: אשר יצוד – בכדי לומר לאדם שכל אכילתו בשר תהיה דומה לציד ומתוך התבוננות בו, וכך הריטב"א מעיר בחולין: אלא בהזמנה הזאת – כלומר אחר יגיעה וטרחה ולעתים רחוקות.

משמעות הדברים היא: כשם שהיציאה לצוד אינה דבר תדיר, והציד עצמו לא מגיע בכל הזדמנויות והוא אינו דבר קל ונוח [ומשום כך כשהאדם שוקל בדעתו האם לצאת לציד הוא שוקל את הטורח מול התועלת], באותה הדרך צריך האדם לנהוג ביחס לאכילת בשר באופן כללי – לא יגיד שהבשר מזומן ולכן יאכל כמה שארצה, אלא ימעיט ויאכל לעיתים לא קרובות בכדי לחנך את עצמו ולמשטר את עצמו שלא להסתאב.