קודם כל להקשיב

באחת מתוכניות החומש שאנחנו במשרד היינו על יישומה, הייתה חברה שאנשיה הציעו את עצמם כבקרים ומפקחים בתוכנית. בשביל זה הם הגיעו אלינו לישיבה במשרד. בתחילת הישיבה הם הציגו את עצמם, את היכולות הנפלאות שלהם ואת הניסיון הרב שהצטבר אצלם. כל פעם שמישהו מהצד המקשיב ניסה להשחיל מילה, ולהסביר את הצרכים של אלו שאמורים להיות מקבלי השירות (כלומר, את הצורך בכל יישום התוכנית), הם כאילו התעלמו והמשיכו להסביר על עצמם ועל ניסיונם. בשלב כלשהו זה כבר היה יותר מדיי, ואחד מהנוכחים שאל אותם: "תגידו, קראתם את התוכנית המדוברת? אתם יכולים שנייה להקשיב ולהבין במה מדובר? אתם מסוגלים להקשיב בכלל?" מיד אחר כך הישיבה נסתיימה.

כבר עמדנו כמה פעמים על שהתורה הקדושה, מעבר להיותה "ספר המצוות", היא ספר הדרכה לחיי היום-יום שלנו, בכל דור ודור. בפרשת השבוע, כי תבוא, ממשיך משה את נאום הסיכום והפרידה שלו מעם ישראל, והדגש בפרשה זו הוא על הפעולות שעם ישראל מצווים לעשות עם כניסתם לארץ ישראל. כך, למשל, בני ישראל מצווים מיד לאחר חציית הירדן להקים שתים עשרה אבני מצבה, לכתוב עליהן את התורה, ומיד אחר כך לקיים את מעמד הברכה על הר גריזים והר עיבל: 

והָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ–וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת… וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ… וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בַּאֵר הֵיטֵב… וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם, עַל-הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם, אֶת-הַיַּרְדֵּן" (דברים כז, ב-יב) 

אולם בין הציווי על כתיבת התורה על האבנים לדורות, ובין הציווי על קיומו של מעמד הברכה, משה עוצר את התהליך ומכניס ציווי אחר לגמרי: 

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה' אֱלקֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (שם, ט) 

מה המשמעות של "הסכת ושמע ישראל"? ומדוע משה בוחר לעצור את רצף הציוויים, שהם תהליך רצוף אחד בכניסת בני ישראל לארץ, בשביל לציין זאת דווקא בין הדברים? 

"הס ואחר כך כתת"

ברמה הפשוטה ביותר, לפני שניכנס למדרש ולפירושים, משמעות המילה "הסכת" על פי המילון היא: "הקשב", "האזן". רבי עובדיה ספורנו (1470-1550) לוקח את היכולת להקשיב ולהאזין עוד צעד אחד קדימה, ומסביר את הדברים הבאים: 

"הַסְכֵּת" – צַיֵּר בְּמַחְשַׁבְתְּךָ, כְּמו "אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם" (עמוס ה, כו). "וּשְׁמַע" – וְהִתְבּונֵן.

ציור במחשבה הוא דרגה גבוהה הרבה יותר מסתם הקשבה או האזנה. לצייר במחשבה פירושו לשבת בתוך קבוצת אנשים, או מול אדם בודד, ופשוט לצייר במחשבה את הדברים שאתה שומע. להיות בדרגת הקשבה גבוהה עד שתוכל לקחת את הדברים הנאמרים ולראות אותם במחשבתך. זה יוביל אותך ליכולת להתבונן. 

מדרש תנחומא מחלק באופן מופלא את המילה "הסכת" לשתי מילים: "הס" ואחר כך "כתת". הוא עומד על הדברים בצורה מיוחדת, אשר מעידה על הבנת נפשו של האדם באשר הוא בשר ודם, הרגליו ותחלואיו: 

"מהו הסכת ושמע? הס, ואחרי כן כתת… דבר אחר: אמר להם: כתתו לבבכם ונפשכם לשמוע דברי תורה.

את המשמעות של המילה "הס" כולנו מכירים – פשוט תשתוק. המשמעות של המילה "כתת" מוכרת לנו מהפסוק הידוע אשר מוזכר בכל טקס שמבקשים לסיים בתפילה לשלום: "…וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). המשמעות של המילה "כתת" היא לשבור, ובפסוק זה – לשבור את החרבות ולהפוך אותן לאתי חפירה לעבודת האדמה. 

"הסכת" משמעו על פי המדרש: הס ושבור את ליבך להקשיב. תלמד לשתוק כשצריך, ותשבור את ליבך ונפשך לשמוע דברי תורה או כל דבר אחר, גם אם קשה לך לשמוע. 

המדרש מלמד אותנו שבכדי שאפשר יהיה להקשיב, צריך קודם כל לשתוק – צעד קשה כשלעצמו – ואחר כך לשבור תכונות בליבו של האדם שלא מאפשרות לו להקשיב. תכונות שגורמות לו לרצון עז להשמיע את עצמו כל הזמן, עד כדי כך שאם לא הוא מדבר – הוא מרגיש לא בנוח וקשה לו להקשיב לאחר. 

המדרש משתמש בביטוי מדהים: "כתתו לבבכם ונפשכם". כמו שאתם מבקשים לשבור את החרבות ולהפוך אותן לאתים, כך תשברו את לבבכם ונפשכם, ותהפכו אותם מאטומים למסוגלים לשמוע. גם אם זה קשה ומורכב, תסגלו לעצמכם את היכולת להקשיב לאחר, ולשמוע גם את הדברים הקשים שלא נעים לשמוע. 

לפני הטקסים הגדולים, צריך יכולת להקשיב

למה משה רבנו בוחר לקטוע בזה את רצף הציוויים לקראת הכניסה לארץ? כי משה מבין היטב שאין שום משמעות לתורה שתהיה כתובה על אבן, גם אם אותה אבן תחזיק מעמד לנצח, אם העם אינו מסוגל לשמוע ולהקשיב. אין שום משמעות לטקסי ברכה וקללה מרשימים וגדולים, אם העומדים בטקסים אלו אינם מסוגלים לשבור את לבבם ונפשם, ולצייר במחשבתם את הנאמר, להתבונן בדברים הנשמעים. 

נסיים בדבריו המופלאים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935), על החשיבות ביכולתו של האדם להרגיל את עצמו "לשמוע הרבה ולהוסיף ידיעה על ידיעותיו": 

העיונים בכל דבר צריכים להיות נולדים לא רק מתוצאות ההשקפה השכלית בדבר הפרטי לבדו שבו הוא נושא ונותן, כי אם צריכים שיהיו תוצאה של הרחבה וידיעה מקפת אל כל העניינים המתייחסים לו… על כן צריך שיהא האדם מתרגל לסבול לשמוע הרבה, להוסיף ידיעה, מבלי הוסיף בזה עדיין דעתו והשקפותיו, אשר גם אם יתנגדו לאיזה פרטים וסעיפים, אל יצא לריב מהר. הס, שתוק, והאזן ורד לסוף דעת העניינים וחקור בכל חלקיהם, ואז כשתעלה בידך הידיעה השלמה, כבר הנך מגיבורי כוח במלחמתה של תורה – כתת, את אשר יראה לך לסתור ולהרוס אבל אל תהי מהיר להרוס ולבקר ואתה עדיין אינך בקי גדול ומומחה בעניינים אלו, כי מזה תצאנה תקלות רבות עיוניות ומוסריות… ואם תמלא את התנאי הזה ודאי תביא גם כתיתתך ברכה לעולם וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר ובלב שיהא כדאי והגון לכך". (עין איה ברכות ט, שמג) 

זה לא פשוט, זה נוגד את נבכי הנפש, אבל בכוחנו לכתת ליבנו ונפשנו, לשמוע ולהקשיב.