עגלת קניות

שיחה לנעילה

אנו רגילים לראות בתשובה עניין של בחירה. אולם ניתן לראות תשובה חסד מהבורא שרואה בנו את הנקודות הטובות, נותן לנו עוד צ'אנס ושולח לנו התעוררות.

חבר שאל אותי: "מה בעצם מיוחד ביום הכיפורים, הרי כל יום אני יכול לחזור בתשובה והקב"ה יקבל אותי?"

וניתן לשאול מזווית אחרת: כעת, שרובו של יום הכפורים מאחורינו, צמנו, התפללנו, אמרנו וידויים ועוד. האם עלינו להרגיש שלווים או דרוכים?

אנסה לענות על שתי השאלות.

זה נכון שכל יום אדם יכול לחזור בתשובה ואף מחויב לשוב בתשובה. אך לעיתים התשובה קשה, ולעיתים היא מורכבת וסבוכה.

באורות התשובה אומר הרב קוק כי יש בתשובה שני הפכים. מצד אחד היא הדבר הכי קל לעשותו, מספיק הרהור תשובה אחד (כמובן אמיתי) והאדם בדרגת בעל תשובה, כצדיק גמור. ומצד שני השלמת התשובה בכל פרטיה ודקדוקיה היא דבר קשה.

לשם כך יש לנו את יום הכיפורים, יום אדיר בשנה. שיאם של עשרת ימי תשובה, עליו במיוחד נאמר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה 6).

ביום זה הקב"ה מגיע עד אלינו, מושיט את יד ימינו ואומר: בֹּא אלי, תעשה תשובה.

ביום זה מובטחים אנו לסייעתא דשמיא מיוחדת בעשיית התשובה וקבלתה.

ביום זה נפתח שער מיוחד במינו, אוצרות ממתינים לנו, רק תשוב לשם יתברך.

ואם תאמרו, צמנו, התפללנו עוד מעט מסתיים יום הכיפורים, מה עוד ניתן לעשות?

על כך אני רוצה לענות באמצעות סיפור על הבעל שם טוב:

קודם פטירתו נתן הבעש"ט הנחיות לתלמידיו. למשמשו יעקב אמר: "תפקידך לעבור ממקום למקום ולספר מכל אשר שמעת וראית בהיותך עמי". והבטיחו שפרנסתו תהיה מעיסוק זה.

ואכן, בכל מקום התקבל בסבר פנים יפות, שמו של הבעש"ט היה ידוע ובכל מקום חפצו לשמוע ממאורעותיו של הצדיק.

פעם שמע כי באיטליה חי יהודי עשיר המשלם מטבע זהב על כל מעשה מהבעש"ט. "פרנסתי מובטחת" חשב המשמש ושם פעמיו לאיטליה. כשהגיע לעירו של הגביר נודע לו כי האיש עשיר מופלג ואף תלמיד חכם העוסק בתורה יומם ולילה ובעל מידות נדיבות.

ר' יעקב הוזמן לביתו של הגביר ונתבקש לספר מסיפוריו בעת סעודות השבת.

ליל שבת הגיע, ר' יעקב הרגיל כ"כ בסיפורי הבעש"ט פותח פיו, אולם באופן מפתיע אינו מצליח להיזכר בשום סיפור. "כנראה מעייפות" התנצל. ביום השבת חזרה התופעה המוזרה, מוחו של ר' יעקב התרוקן, לא אמירה, לא אירוע, אפילו דמותו של רבו אינו זוכר.

סעודה שלישית הגיעה, הכל מחכים למוצא פיו, ושוב נמחק זכרונו, "מן השמים מונעים ממני לספר" אמר ר' יעקב כשבכוונתו לצאת עם צאת השבת.

והגביר מבקש: "ישהה כבודו עמנו עוד ימים מספר, אולי ייזכר באיזה מעשה".

עובר עוד יום ועוד יום, הגיע יום שלישי בערב ומוחו עדיין סתום. יעקב פונה לדרכו והנה אך החלו הסוסים לדהור ומעשה אחד מוזר ומופלא עלה במוחו.

מיד עצר את סוסיו וחזר לבית הגביר. למרות כל שאירע קיבלו הגביר בחמימות ודרך את אוזניו.

הסיפור אירע סמוך לחג הפסחא הנוצרי, כל השבת שרוי היה הבעש"ט בצער, מיד בצאת השבת יצאנו לדרך. עם בוקר עצרה העלה מול בית שחלונותיו מוגפים. יהודייה זקנה יצאה רועדת: "חוסו על נפשותיכם יהודים, יום חג לנוצרים היום, כל יהודי הנמצא ברחוב אחת דתו להמית".

הבעש"ט לא התרשם מדבריה, נכנס והתבונן דרך החלון. בכיכר העיר במה גדולה והמון רב סביבה. הפעמונים צלצלו והבישוף הגיע לשאת נאומו.

'יעקב' קרא הבעש"ט לך וקרא אלי את הבישוף. סמכתי על רבי הקדוש ופילסתי דרך בין ההמון היישר לבמה. "הבעש"ט כאן והוא קורא לך לבוא אליו" אמרתי לבישוף. להפתעתי, השיב הבישוף: "אמור לו שאבוא מיד עם תום הנאום". תשובה זו לא סיפקה את הבעש"ט: "אמור לו שיבוא מיד ולא יתמהמה". בפעם השנייה התנצל הבישוף בפני הקהל וצעד בעקבות ר' יעקב. בבית התבודדו הבישוף והבעש"ט, לאחר מכן מיהר הבעש"ט לשוב לעירו. מה היה  עם הבישוף לא אדע.

"כל סיפורך אמת", אמר הגביר, "מיד הכרתיך, אני הוא הבישוף!".

נולדתי כיהודי, אך סרתי מן הדרך עד שהמרתי את דתי. פניתי לכמורה וטיפסתי עד לדרגת בישוף. הבעש"ט הוא שהשיבני לצור מחצבתי. כשהסתגרנו בחדר הורה לי דרך תשובה מפורטת וסימן נתן בידי, "כשיבוא מישהו ויספר לך את הסיפור הזה דע כי התקבלה תשובתך".

כל הימים מחזר אני אחר סיפורי הבעש"ט, מצפה לשליח שיספר את סיפורי האישי. כשראיתי שאינך זוכר מאומה הבנתי שכנראה עלי לשוב בתשובה עמוקה יותר. כשעברו הימים ונסעת מכאן פרצתי בבכי מר על שלא זכיתי לשוב בתשובה שלמה.

כעת אני המאושר באדם, ולפרנסתך אל תדאג עוד.

אני רוצה להתבונן בשתי נקודות העולות מן הסיפור.

לפי הסיפור מדובר בבעל תשובה גמור ששינה את כל אורח חייו. הלומד תורה יומם ולילה, בעל צדקה וחסד מדוע לא התקבלה תשובתו? מה היה חסר?

התשובה בשתי מילים: 'הלב השבור'.

רק לאחר שנשבר ליבו, וחש צער עמוק, רק לאחר שאיבד את האחיזה בתשובתו, רק אז נתקבלה תשובתו.

התשובה שאנו עושים, מלווה בהרבה עשייה, אנחנו מחליטים לשנות כיוון, אנחנו מקבלים על עצמינו, אנחנו מתפללים, קמנו לסליחות, נתנו צדקות. אנו עלולים לשכוח שהתשובה צריכה להתקבל בשמים. וכדי שהיא תתקבל יש צורך לוותר על התחושה הבסיסית שעשינו דברים חשובים, על ההרגשה כי השגנו משהו, ש 'מגיע לנו', או חלילה שהקב"ה חייב לנו. יש צורך להשליך הכול ולהתמסר לחלוטין לרחמיו של הקדוש ברוך הוא. 'עינינו לך תלויות'.

אנו רגילים לראות בתשובה עניין של בחירה. אולם יותר ויותר אני רואה כי התשובה היא חסד הבורא שרואה בנו את הנקודות הטובות, נותן לנו עוד צ'אנס ושולח לנו התעוררות. כמובן, בבחירתנו לדחות התעוררות זו.

ישנו רובד נוסף, לאחר האורות של התחלת התשובה מגיעה העבודה הקשה, במהלכה נתקל האדם בתחושת ריחוק ולעיתים הרגשה שכביכול לא חפצים בתשובתי. יש לדעת כי החוויה הזו היא למעשה ניסיון. הבודק עד כמה האדם דבק בתשובה, דבק בקדוש ברוך הוא. עד כמה הוא מוסר נפשו, עד כמה הוא ראוי למחילה.

נתבונן רגע בעצמינו. כיצד היינו מגיבים לו היו אומרים לנו: 'עדיין לא התקבלה תשובתך'. האם נתייאש, נעזוב הכול שהרי ממילא זה לא מועיל או שנמשיך. אם תשובתנו אמיתית היא הרי שלא נחדל גם אם נשמע שלא נמחל לנו, שלא נקבל גן עדן. נדבק בתשובה ולו בשביל לא לעבור על רצון ה' אפילו פעם אחת.

אחרי שצמנו, התוודנו ועשינו תשובה, רגע לפני שמסתיים היום הקדוש, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות זה למסור הכול לפני השם יתברך ולהתפלל:

"א-ל נורא עלילה, המציא לנו מחילה בשעת הנעילה".

תמונה של הרב נסים לוק

הרב נסים לוק

שימש כר"מ בישיבת עתניאל ובישיבת תקוע. בעל תואר ראשון בחינוך (מכללת הרצוג) ותואר שני בתלמוד (האוניברסיטה העברית). היה שותף בצוות המחקר להוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים' וחוקר גניזה ותלמוד בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה. כמו כן עורך לשוני וספרותי.

דילוג לתוכן