למה אומרים את תפילת 'מודה אני'?
תפילת מודה אני היא תפילת הודאה לה' יתברך על שקמנו בבוקר לאחר שנת הלילה, שינה שחכמים ראו בה מן הדמיון למיתה ואמרו עליה שהיא אחד חלקי שישם של מיתה ( מסכת ברכות נ"ז, ע"ב), וזהו נוסח התפילה:
מוֹדֶה (האישה אומרת: מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃
כאשר האדם הולך לישון הוא 'מפקיד' את נשמתו בידי הקב"ה, רעיון הנלמד מדרשות חז"ל על הפסוק בתהילים: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי יְהֹוָה אֵל אֱמֶת (תהילים, ל"א, ו'), ועל הפסוק במגילת איכה: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ (איכה, ג', כ"ג). הפסוק בתהילים נדרש במדרש תהילים (מזמור כ"ה, ו) כך:
אליך ה׳ – זהו שאמר הכתוב (תהלים ל״א: ו׳): בידך אפקיד רוחי. בנוהג שבעולם אדם מפקידין אצלו פקדונות והוא מחליף את של זה בזה ואת של זה בזה, אבל הקב״ה אינו כן אלא (ירמיהו י׳: י׳): וה׳ אלהים אמת. שמא עמד אחד שחרית וביקש נפשו ולא מצאה? או שמא מצא נפשו ביד אחר או נפשו של אחר בידו? הוי אומר וה׳ אלהים אמת.
אמר רבי אלכסנדראי: בשר ודם מפקידים בידו חדשים והוא מחזירן בלויים ושחוקים. אבל הקב״ה – מפקידים בידו בלויים ושחוקים והוא מחזירן חדשים! תדע לך: שכן הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגעה עליו ושחוקה, וכשהוא ישן הוא יגע ומשלים נפשו להקב״ה ונפקדת אצלו ולשחרית היא חוזרת בגופו בריה חדשה שנאמר (איכה ג׳: כ״ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך!
בזמן השינה הנשמה מופקדת אצל הקב"ה והוא משיב לאדם אותה כל בוקר ובוקר, ועל כך ראוי לומר תודה, ולא רק על נשמת האדם לומדים חכמים, אלא שגם על הגאולה ותחיית המתים:
ר׳ שמעון בשם רבי סימון אמר: ממה שאתה מחדשנו לבקרים אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו. (מדרש תהילים, כ"ה, ו')
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ – אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי עַל שֶׁאַתָּה מְחַדְּשֵׁנוּ בְּכָל בֹּקֶר וּבֹקֶר, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאֱמוּנָתְךָ רַבָּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים. (איכה רבה, ג', ח')
מהו המקור לתפילת מודה אני?
המקור לתפילת 'מודה אני' מופיע בספר 'סדר היום' לרבי משה בן מכיר:
ובקומו יאמר מיד "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". ואין צריך לזה נטילת ידים, כי אפילו יהיו ידיו מטונפות אין חשש כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כנוי.
לתפילת 'מודה אני' אין מקור בגמרא או אצל הגאונים, ולעומת זאת כן בגמרא מופיעה תפילה אחרת אותה אומרים בהשכמה בבוקר והיא תפילת 'אלוהי נשמה':
כִּי מִתְּעַר אוֹמֵר: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לְעָתִיד לָבֹא. כׇּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כׇּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כׇּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״ (ברכות, ס:)
גם הטור, הרמב"ם והשולחן ערוך הלכו בדרך הגמרא:
כְּשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יֹאמַר אֱלֹהַי נְשָׁמָה. (שו"ע, או"ח, מ"ו, א')
בשעה שייקץ בסוף שנתו, מברך והוא על מיטתו כך, אלהי נשמה שנפחת בי טהורה אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לנטלה ממני ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא, וכל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך י״י אלהי ריבון כל המעשים ברוך אתה י״י המחזיר נשמות לפגרים מתים: (רמב"ם, הלכות תפילה וברכת כוהנים, ז', ג')
כפי שראינו, תפילת 'מודה אני' מופיעה בספר 'סדר היום', והסיבה לשינוי מדברי הגמרא הוא שאמירת אלוקי נשמה מצריכה ידיים נקיות משום שיש בה הזכרת שם ה', ואילו אמירת מודה אני אינה מצריכה זאת משום שאין בה הזכרת שם ה':
טוב לומר תיכף בקומו: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״… ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. (משנה ברורה, או"ח, א', ס"ק ח')
בעל ערוך השולחן הסביר את הטעם לשינוי נוהג הגמרא:
והנה בזמן הש״ס היו אומרים כל ברכות השחר איש על מקומו, מפני שהיו קדושים והזהרו שגם בשינתם לא יגעו ידיהם במקומות המכוסים. אבל עכשיו אי אפשר לברך כל אחד על מקומו, שאין ידינו נקיות. והגם שאפשר לנקות בכותל או בשאר דבר תיכף בקומו, מכל מקום מפני שיש כמה מעמי הארץ שאין יודעים זה, ואין יודעים כלל הברכות האלו, ולכן נוהגים לסדרן בבית הכנסת ועונין ״אמן״ אחריהם, והם יוצאים ידי חובתן. (ערוך השולחן, או"ח, ס"ק ט')
איך אומרים את תפילת מודה אני?
המשנה ברורה מסביר:
ותיבת ״בחמלה״ יהיה באתנחתא, ו״רבה אמונתך״ בלי הפסק. והוא מן הכתוב: ״חדשים לבקרים״ וגו׳, שהקב״ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. (משנה ברורה, או"ח, א', ס"ק ח')
הטעות שעלולה להיות היא בפיסוק הברכה וכך היא צריכה להיאמר:
מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה – רבה אמונתך.
אנו מודים לפני הקב"ה שהחזיר בנו את הנשמה בחמלה (וצריך להפסיק ולא לומר שהחמלה היא המרובה), כלשון הפסוק – 'חדשים לבקרים רבה אמונתיך' (המילים רבה אמונתך נאמרות יחד). דגש נוסף באמירת התפילה הוא שהאישה אומרת בלשון נקבה: מוֹדָה אֲנִי. בנוסף, ישנה המלצה רפואית שלא לעבור מיד משכיבה לעמידה ולכן טוב להמתין מעט לפני הקימה. משום כך כדאי להתיישב על המיטה ולומר 'מודה אני', ואמירה זו היא בדיוק השהות שהגוף צריך לפני שקמים.