לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ

בפרשת בהר התורה מצווה על דיני עבד עברי:

(לט)  וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. (מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. (ויקרא, כ"ה)

נפש כי תחטא

ערבים זה לזה

בחטאו מת

בלשון מקרא – להפטרת פרשת עקב

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ – וְנִמְכַּר

שני מצבים יש שבהם אדם מישראל נמכר לעבד: הראשון הוא גנב שנמכר בגנבתו (אין לו כסף להחזיר ולכן נמכר), ואילו השני הוא המתואר כאן בפרשה – אדם שיורד מנכסיו עד שנצרך למכור עצמו. ישנם הבדלים בין המקרים: הגנב נמכר לשש שנים ובשנה השביעית יוצא לחופשי, ואם רצה להישאר כעבד – אז אזנו נרצעת ונשאר עד היובל. לעומתו המוכר עצמו אינו יכול להישאר כעבד, אבל יכול למכור את עצמו לשנים קצובות שהן יותר מהשמיטה.

מצווה זו נאמרה כאן כחלק מהעניינים הקשורים ביובל: דיני עבד עברי נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג, וזאת משום שיציאתו לחופשי מותנית ביובל.

העבדות בעבד עברי אינה עבדות אמיתית, וכך מסביר הספרא:

״יִהְיֶה עִמָּךְ״ – עִמָּךְ בְּמַאֲכַל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, עִמָּךְ בִּכְסוּת נְקִיָּה. שֶׁלֹּא תְהֵא אַתְּ אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה, וְהוּא אוֹכֵל קֵיבָר, אַתְּ שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן, וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתְּ יָשֵׁן עַל מֻכִּים, וְהוּא יָשֵׁן עַל הַתֶּבֶן. ״יַעֲבֹד עִמָּךְ״ – שֶׁלֹּא תִמְסֹר אֻמָּנוּתוֹ לְאַחֵר, שֶׁאִם הָיָה בַּלָּן לָרַבִּים, סַפָּר לָרַבִּים, נַחְתּוֹם לָרַבִּים, לֹא יַעֲשֶׂה.

צריך בעל הבית לדאוג לעבד כאילו לא היה עבד, ואכן התורה מצווה שעבדות זו לא תהיה ממש עבדות, אלא שכירות: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ, וחז"ל אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו..

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ

התורה אוסרת לרדות בעבד בפרך, ויש כמה ביטויים לעבודת הפרך:

התרגום אונקלוס כותב: לָא תִפְלַח בֵּיהּ בְּקַשְׁיוּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ – אל תעבוד בו בעבודה קשה פיזית המפרכת ושוברת עצמותיו.

ביטוי נוסף לעבודת הפרך היא עבודה השוברת את רוחו של העבד: רש"י מסביר שהפרך כאן הוא עינוי ולאו דווקא הקושי הפיזי של העבודה:  לא תרדה בו בפרך – מלאכה שלא לצורך כדי לענותו. עוד דרך לשבור ולענות את הרוח היא להטיל על העבד מלאכות ללא צורך, או מלאכה לא קצובה (שלא יודע מתי יסיים אותה).

עוד ביטוי לכך היא עבודה מביישת, ואסרו חכמים שילך אחריו לבית המרחץ כשהוא נושא את בגדיו, ואסרו לעבוד בו עבודת אישה או לעשות ביום עבודת לילה ולהפך.

מה ראו דינין לקדום לכל מצוות שבתורה?

ועשיתם!

שתי גאולות מצרים

החודש הזה

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ – וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ

עולה שאלה ביחס לסיום הפסוק: ויראת מאלוקיך, למה על מצווה זו דווקא יש ציווי כזה? האם אין מצוות נוספות שנצרכת בהן אזהרה זו יותר?  עונה על כך הספרא:

״לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״ – שֶׁלֹּא תֹּאמַר בּוֹ: ״הָחֵם אֶת הַכּוֹס הָזֶה!״ וְהוּא אֵינוֹ צָרִיךְ, ״הָצֵן לִי אֶת הַכּוֹס הָזֶה!״ וְהוּא אֵינוֹ צָרִיךְ, ״עֲדֹר תַּחַת הַגֶּפֶן הָזוֹ עַד שֶׁאָבֹא!״. שֶׁמָּא תֹּאמַר:  לְצֹרֶךְ עַצְמִי אֲנִי עוֹשֶׂה! וַהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ – הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב, נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״.

אין לאדם אחר אפשרות לדעת אם מה שציווה בעל הבית את העבד נובע מצורך אמיתי או מרצון לענות או להשפיל אותו, רק שניים יכולים יודעים מה בליבו של האדם – הקב"ה והאדם עצמו, ולכן מזהירה התורה: ויראת מאלוקיך, תדע שהקב"ה צופה ויודע את שבליבך.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.