עגלת קניות

גדולה המלאכה

המדרש מציין את כוחה הגדול של המלאכה שבזכותה השרה הקב"ה שכינתו על העם, אך מדוע היא בכלל נצרכה? מדוע דווקא על ידי המלאכה תשרה שכינת ה' על העם?

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (שמות כ"ה, ב')

 וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כ"ה, ח')

בפרשת תרומה מצווה הקב"ה על בניית המשכן, המרכז הדתי של עם ישראל, והתורה מצווה את בני ישראל להביא תרומות לבניית המשכן. סיומו ושיאו של תהליך הבנייה הוא: ושכנתי בתוכם, הקב"ה ירד 'לשכון' בבית שבני ישראל בונים עבורו. מהלך זה מעורר שאלה ביחס  לקשר שבין בניית המשכן ובין השראת כבוד הקב"ה בעם: האם השראת כבוד זו לא יכולה להתקיים גם ללא המשכן?

המדרש עונה על כך בדברים הבאים (מובא בתורה תמימה):

תניא, ר׳ טרפון אומר: גדולה מלאכה שאף הקב״ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

המדרש מציין את כוחה הגדול של המלאכה שבזכותה השרה הקב"ה שכינתו על העם, אך לכאורה הוא אינו עונה מדוע היא בכלל נצרכה? מדוע היה חשוב שדווקא על ידי המלאכה תשרה שכינת ה' על העם?  על מנת להבין זאת נזכיר את דברי בעל ספר החינוך שאומר: אחרי הפעולות נמשכים הלבבות- התפיסה הראשונית שלנו היא שהמעשים שלנו נובעים מתוך רצון, מחשבה או תחושה פנימית ורק אז באה הפעולה המעשית ולמעשה הפעולות הן ביטוי חיצוני למה שבפנים באדם.  ספר החינוך מלמד אותנו שיש גם מצב הפוך: ישנן פעולות חיצוניות ומעשיות שיוצרות אפקט בפנים האדם ומייצרות רגשות, תחושות או מחשבות (דוגמה לדבר היא אדם שפעילות פיזית מייצרת אצלו תחושה טובה ומשפרת את מצב רוחו). נראה שאפשר להבין את דברי ר' טרפון במובן הזה: כאשר בני ישראל היו עוסקים במלאכה של בניית המשכן, עצם הפעילות המעשית הביאה למצב פנימי חדש, מצב שמאפשר את השראת השכינה.

בעל המדרש מדגיש שלא השרה הקב"ה שכינתו על ישראל אלא עד שעשו מלאכה, משמע הקב"ה היה מוכן להשרות שכינתו אך היה דבר שהיה נצרך דווקא מבני ישראל בכדי לאפשר זאת. מבחינת בני ישראל בניית המשכן היא הפעולה האקטיבית הראשונה שהם עושים לכיוון הקב"ה: עד אז הם היו או פאסיביים, למשל במכות מצרים, או שהיו אקטיביים אך נגד הקב"ה, למשל כשניסו את הקב"ה או כשביקשו לחזור מצרימה. בבניית המשכן ובמתן התרומות הם מייצרים פעולה אל הקב"ה, וזה הדבר שהיה חסר.

העניין הוא כמובן לא הצורך של ה' בתרומה של בני ישראל, אלא שכאשר בני ישראל פועלים לנסות את הקב"ה או לחזור מצרימה, ליבם נמשך לכיוון זה – ולכן גם אמונתם מתמעטת, לעומת זאת כאשר הם פועלים לבנות את המשכן, ליבם נמשך אחרי הפעולה אל הקב"ה, אל חיזוק האמונה ואל התחושה כי יש להם חלק במשכן ובעבודת ה' שמתקיימת בו. ומשום כך, דווקא כעת, כאשר גם מבחינה פנימית בני ישראל פונים אל ה' אז יכול הקב"ה להשרות שכינתו עליהם.

יש בדברים גם להסביר את דברי הקב"ה: …ושכנתי בתוכם– ברור שאין הכוונה שמבחינה פיזית הקב"ה ישכון במשכן ובמחנה ישראל. הקב"ה מופשט מחומר ולכן הקב"ה יכול להתקיים רק בתודעתו של האדם ולא במבנה המשכן – התודעה היא מופשטת, המשכן הוא חומרי. כאשר על ידי המעשים מתגברת האמונה והקירבה לקב"ה אזי ה' תופס מקום בתודעת האדם ואז הקב"ה שוכן בתוכו.

[נראה שמשום כך בחר בעל המדרש גם להשתמש במילה מלאכה. המילים מלאכה ועבודה הן מילים נרדפות, אך יש הבדל ביניהן: העבודה היא דבר טכני- אדם יכול לאפות עוגה כחלק מעבודתו. לעומת זאת במלאכה יש בה מרכיב פנימי של רצון, מחשבה ויצירה. כאשר אדם אופה עוגה כאומנות, מתוך יצירה ורצון פנימי, יהיה בה ייחוד וטעם שלא יהיה בעוגה אחרת… כך גם בני ישראל: הם עשו מלאכה- בבניית המשכן היה ביטוי לרצון הפנימי של בני ישראל להתחבר אל הקב"ה, ורצון זה הוא שיצר 'מקום' בליבם שהשכינה תשרה בו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

 

תמונה של מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

דילוג לתוכן