טמא אני
מי שביקש לקרוא על אדם אחר "טמא" ולטנף את שמו הטוב, סופו שהוא עצמו יידרש לשבת בודד מחוץ למחנה ישראל ולקרוא על עצמו: אני הטמא, אני ולא אחר.
- אבי כהן סקלי
- אבי כהן סקלי
- פרשת תזריע
טמא אני
בתחילת משבר הקורונה, אחד הנושאים שהעסיקו אותנו במשרד יותר מכל היה הבדידות החברתית-קהילתית, שנכפתה על האזרחים הוותיקים. בדידות היא דבר נורא, ובעצימות גבוהה וממושכת היא בהחלט יכולה להוביל להידרדרות במצב הבריאותי והנפשי ואף לאובדן חיים. עם בדידות חברתית מסוג זה חובה עלינו להתמודד, ולעשות הכל כדי להפר אותה.
עם זאת, ישנם מצבים בחיים שבהם בדידות זמנית משמשת דווקא תיקון לאדם ומכפרת על חטאיו. תיקון כזה ראוי במיוחד במקרה שאדם ביקש לכפות בדידות על הזולת.
בפרשות "תזריע-מצורע" מתוארים אנשים אשר נטמאו במגוון דרכים, ומתואר אופן הטהרה הייחודי להם. אחד מהם הוא המצורע, שטהרתו – בבדידות:
"אִישׁ-צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא; טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא. כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא–טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". (ויקרא יג, מד-מו)
שלושה מחנות היו במחנה ישראל – מחנה כהונה, מחנה לווייה ומחנה ישראל שבו ישבו כלל השבטים. רש"י מלמד אותנו בספר במדבר שטומאת מצורע חמורה ביותר, ולכן בניגוד לשאר הנטמאים, נשלח המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות:
"וישלחו מן המחנה – שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה" (במדבר ה, ב).
קריאה כאזהרה וכבקשת רחמים
על פי הפסוקים שהובאו לעיל, המצורע מחויב לקרוא ולהודיע לסובביו שהוא טמא. כך הרי כתוב: "וטמא טמא יקרא". מה משמעות קריאה זו, ובכלל – מה משמעות בידודו של המצורע?
רבי אברהם אבן עזרא מסביר שהצרעת נחשבת טומאה. לכן במקרה שהמצורע נמצא בסביבת אנשים שאינם טמאים, הוא מחויב לקרוא ולהזהיר אותם שלא ייגעו בו ויטמאו גם הם:
"וטמא" – פעמים שיאמר כן תמיד בעברו במסילה שיש שם ישוב שישמרו בני אדם ולא יגעו בו".
רבי יוסף בכור שור (מבעלי התוספות, המאה ה-12, צרפת) מבאר אחרת את חיובו של המצורע להכריז על טומאתו. לדבריו, בקריאתו הוא מבקש מסובביו להתפלל עליו שיתרפא:
והצרוע – ינהג מנהג אבלות, שהוא כמנודה לשמים, שפרשו מעליו אשתו ובניו, וטמא טמא יקרא, שירחיקו ממנו. ואמרו רבותינו שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים.
בדד יישב
רש"י והרמב"ן מסבירים את החומרה במעשיו של המצטרע. חומרה זו, הם מבארים, היא הסיבה שאדם כזה חייב לשבת בדד. לדברי רש"י, המצורע מסוכן לחברה ונענש "מידה כנגד מידה":
"בדד ישב" – שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ואמרו רבותינו: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות.
אדם שמתעסק בהפצת לשון הרע, בהוצאת שם רע על אנשים, הוא אדם שמבקש לבודד אחרים מהחברה. בדיבוריו הרעים הוא מנסה לפגוע בהם קשות, ולעיתים אף בצורה בלתי ניתנת לתיקון. אדם כזה, מוטב שיישב בדד עם עצמו ולא יזיק עוד לחברה. כך אולי יבין שבצורה כזו הוא לא יכול להיות חלק מהחברה.
הרמב"ן נוקט לשון חריפה, וקובע כי לא רק התנהגותו של המצורע המזיקה, אלא אף "ריחו והבלו":
"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה", כי הזכיר בו ישיבה, שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים.
הריח וההבל שמפיק מצורע מזיקים לסביבה. מי שמוציא שם רע ומדבר לשון הרע על אנשים – מפיץ רעל מסוכן, פוגעני, מביש ומעיד על גאווה חמורה. הקלות שבה אנשים "שוחטים" אנשים במקלדתם, ברשתות החברתיות ובעיתונים, היא בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על הדעת. אדם אשר פגע באנשים על ידי הוצאת שם רע, מוטב שיישב בדד ולא יפיץ את הבלו החוצה ויטמא את החברה.
מתוך כך מתבארת באופן נוסף קריאתו של המצורע "טמא טמא". מי שביקש לקרוא על אדם אחר "טמא" ולטנף את שמו הטוב, סופו שהוא עצמו יידרש לשבת בודד מחוץ למחנה ישראל. כעת הוא יצטרך לקרוא על עצמו: אני הטמא, אני ולא אחר.
המטמא – בטומאתו פוסל
בעל הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונשטיץ (1540-1619, פראג), מפרט באופן יוצא מן הכלל את שלביו של התהליך שנדרש המצטרע לעבור בכדי להתרפא. הוא גם מוסיף ומגלה כיצד מרכיבים אלו מכפרים על חטאיו:
והצרוע אשר בו הנגע וגו' – מה תלמוד לומר "אשר בו הנגע"? פשיטא כי אם אין בו הנגע אינו צרוע, ומכאן ראיה שצרעת שם המכה… ונגע כנוי על העוון, כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות … אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שספר לשון הרע לפגום הבריות וקבלת רז"ל שכל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו. ראשו יהיה פרוע, לכפר על גסות רוחו שרצה להיות לראש על כל אדם. ובגדיו יהיו פרומים, לכפר על צרות העין כי כל צר עין מסתמא גם בגדיו קרועים ומטולאים. ועל שפם יעטה, לכפר על חטא הלשון שבשפתיו. וטמא טמא יקרא, כי המטמא בניב שפתיו אחרים אז טמא יקרא גם הוא כי ודאי במומו פוסל. וכל ימי אשר הנגע בו, דהיינו העון אז יטמא לפי שטמא הוא מצד מעשיו.
תכלית מעשיו של המצורע הייתה להכפיש, לפגוע בכבוד הבריאות, ולפסול אנשים – במומיו שלו. אדם כזה מנסה להגיד אחרים שהם טמאים, אך באמת הבעיה אצלו, ועליו לומר בגלוי שהוא הטמא.
המפריד – ייפרד
לסיום אני מבקש להביא את דברי הרב אליהו בלומנצויג, ראש ישיבת ההסדר בירוחם, אשר מסביר במילים מתוקות את ההסתכלות הנכונה על אדם ההולך רכיל בעמו:
במבט ראשוני נדמה שהולך הרכיל הינו האדם החברותי ביותר – אדם זה מתענין במתרחש אצל כל אחד וכביכול מתערה בחיים החברתיים באופן המקיף ביותר. לעומת זאת אדם הנוצר לשונו, עלול להתפס כאדם מתבודד, המנותק מהוית החיים החברתיים. מבט עמוק יותר מגלה שהתמונה הפוכה – אדם ההולך רכיל מבליט את השוני בין בני אדם, וע"י כך מפריד בין בני אדם, ומפרק את החיים החברתיים. ציווי התורה – "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", איננו עונש חיצוני הבא בתגובה על סיפור לשון הרע, אלא זהו ביטוי למהותו של אדם זה. אדם זה איננו שייך למערכת החיים החברתיים. כל חייו הינם ביטוי של הפרדה והבלטת השוני, ועל כן – "בדד ישב". לשון הרע פוגמת ומקעקעת את הווית החיים הבסיסית עצמה, ולכן להולך רכיל אין שייכות אפילו למבנה החיים היסודי – מחנה ישראל".
שנזכה להפיץ אור ולא הבל וריקנות. שנזכה לעשות חשבון נפש עם עצמנו, לפני שנעז להטיל רפש באחר. שנזכה לא לטמא את חברתנו, סביבתנו ומשפחתנו במעשים שבגינם נצטרך לקרוא לבסוף "טמא אני, אני ולא אחר".

אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".