וביום השמיני

התורה בפרשת תזריע מצווה על מצוות המילה:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ: (ויקרא, י"ב, ג')

השאלה שמעלים פרשנים רבים היא מדוע דווקא ביום השמיני, האם יש משהו מיוחד דווקא ביום זה? למרות שנראה כך, שאלה זו אינה באה רק 'לשם השאלה' אלא באמת יש צורך להבין: אם מטרתנו היא להכניס את הילד בברית אברהם ולתוך עם ישראל – היינו מצפים שנקיים את הברית כמה שיותר מהר, אפילו ביום השביעי או השישי. לעומת זאת, אם 'אין מה להזדרז', אז מדוע לא נחכה שהילד יגדל מעט, אולי אפילו לצרף בין הפדיון ובין הברית ולעשותם יחד בשלושים יום לאחר הלידה?

חכמים הלכו בכמה דרכים בכדי לענות על השאלה:

יש שהסבירו זאת מבחינה רוחנית וסברו שברית המילה מרוממת את הגוף לרמה רוחנית גבוהה יותר, ולכן היא נעשית ביום השמיני שמבטא רמה רוחנית שמעל שבעת ימי הבריאה שהם חומריים (מהר"ל, רש"ר הירש).

אחרים שמו את הדגש על הילד עצמו, והסבירו שהיום היום השמיני מלמד שהילד יצא מסכנת נפל ולכן ניתן לקיים את הברית (אברבנאל). בהמשך לכך, היו שקישרו והשוו את ברית המילה עם מעשה הקורבנות, ולכן כשם מותר להקריב קורבן רק מהיום השמיני לחייו והלאה כך המילה היא ביום השמיני (ר' בחיי לבראשית).

דרך נוספת שהלכו בה חכמים היא מצד הטהרה, והספורנו מסביר ששבעת הימים הראשונים משמשים לטהר את הוולד עצמו (כשם שהם משמשים לטהרת האם), ולכן רק ביום השמיני הוא נימול. שד"ל מתייחס גם הוא לאם וטומאתה ומסביר שלא רצתה התורה למול את הבן לפני שאימו היטהרה, ולכן ממתינים לה שבעת ימים.  

רבנו הבכור שור הולך בדרך שונה להסבר הדברים:

וביום השמיני ימול – א״ר שמעון (בבלי נדה ל״א:) מפני מה אמרו מילה בשמיני ולא בשישי ולא בשביעי? שלא יהו הכול שמחים, שיום מילה שמחה הוא… ואביו ואימו עציבין – שאסורין זה לזה. אבל, בשמיני מותרין, שטבלה כבר בערב שביעי, והם והכל שמחים.

אם חשבנו לחפש סיבות שבקודש לסיבת ברית המילה ביום השמיני, בא הרב ומחזיר אותנו למציאות: בשבעת הימים הראשונים לאחר הלידה האישה אסורה לבעלה ליחסי אישות, ישנו פירוד בין שני בני הזוג, המגע והחיבוק אסורים ולכן גם אין שמחה שלמה ומשום כך ציוותה התורה להמתין עד שהאיחוד בין בני הזוג יושלם.

האם איסור יחסי האישות הוא כל כך מעיק עד שאין בני הזוג יכולים לשמוח במילת בנם? התשובה היא שלא, הרי להלכה כיום נפסק שאיסור זה ממשיך לכל אורך ימי הטהרה (למרות שמהתורה הם מותרים), ועדיין אנו שמחים במצוות המילה.

אלא שנראה שלמרות שהשמחה היא רגש, היא בכל זאת צריכה להתבטא גם במעשה פיזי: ריקוד, קפיצה או אכילה (אין שמחה אלא בבשר ויין), הם כולם מעשים פיזיים שמבטאים שמחה. אך כאשר יש פן מסוים שבו אי אפשר לבטא את השמחה – אין חיבוק או מגע של האיש והאישה, אז השמחה אינה שלמה והיא לא יכולה להתבטא באופן שלם, ולכן סובר ר' שמעון שבכדי להשלים את שמחת ההורים המתינה התורה שמונה ימים לקיום ברית המילה.

הבכור שור בלא מעט מקרים בפרשנותו מתייחס לפסיכולוגיה שעומדת במאחרי האירועים או המעשים בתורה (ראינו זאת בפרשת לך לך למשל), ונראה שגם כאן הסתכלות זו באה לידי ביטוי: התורה מודעת לאופי האנושי והיא מודעת לכך שהמצוות צריכות להתקיים על ידי בני אדם. יהיו מצוות שתפקידן יהיה להכניע ולמשטר צדדים שליליים שונים של ההוויה האנושית, ויהיו מצוות שלהפך, ההוויה האנושית היא זו שתעצב אותן – כמו במקרה כאן.

ונסיים בעניין היסטורי: בדברי הרב יש הד למחלוקת מימי הגאונים – מרבית העולם היהודי קיבל את תקנות רבי שהחמירו שגם בימי הטהרה נמשך איסור האישות, אולם חלק מקהילות צרפת עד לסוף ימי הראשונים לא נהגו כך. הרמב"ם מציין זאת בהלכות ביאה (פרק י"א): ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג.[1] ונראה שדברי הרב מבטאים דעה הלכתית זו.

———————————–

[1] ניתן לעיין בדברי הטור והשולחן ערוך, יורה דעה סימן קצ"ד, ובבית יוסף שם סעיף י"ד, וכן בהלכות ביאה לרמב"ם פרק י"א, ובפניני הלכה, טהרת המשפחה, יולדת, הלכה ח', הערה 7.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן