צד את הבריות בפיו

לפני כמה חודשים יצא לי לראות סרט המספר על אדם המועסק כ'צייד ראשים' בשוק העבודה של חברות הפיננסים. תפקידו היה 'למכור' לארגונים ולחברות דורשי עבודה בדרכים יצירתיות, וההפך, לאתר עובדים בעלי כישרונות מיוחדים בעבור חברות וארגונים. לשני הצדדים, אותו צייד ראשים היה משתמש ביכולת השכנוע שלו ובעיקר ביכולת הוורבלית שלו בהצלחה מרשימה, בכדי לשכנע את זה להעסיק את זה וכדי לשכנע עובד מסוים להתפטר מכאן ולבוא לעבוד שם.

היכולת הוורבלית שלו לאו דווקא התאימה את עצמה לאמת ולמציאות בפועל. לא סתם קראו לו 'הצייד', הוא היה מקצוען אמיתי. עד שיום אחד הוא נפגש עם האמת והבין שהיכולת הוורבלית שלו וכוח השכנוע, לא בהכרח מייצרים חיבורים הנכונים והמועילים לשני הצדדים ועדיפה האמת עשרות מונים על פני יכולת הצייד המתוארת.  

עוד מהאתר

לאסור בשר תאווה

חיו מן האנשים ההם

קובל אני על ששלחתני

לשמור על עצמאות רוחנית

בקשו אחוזה בארץ לא להם

לא יעקב כי אם ישראל

הנה אנכי הולך למות

השבת נקרא את פרשת "תולדות", פרשה מרתקת על יחסי התאומים, עשיו ויעקב, ועל יחסי ההורים של אותם תאומים, יצחק ורבקה. זוהי פרשה שכל משפחה צריכה ללמוד היטב ולהפיק את הלקחים הרלוונטיים בעבורה לימים אלו. אחד האירועים המוכרים לכולנו בפרשה הוא מכירת "הבכורה" של עשיו ליעקב תמורת נזיד עדשים:

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה" (בראשית כה, כט–לד).

נתחיל במיקום האירוע הזה על ציר הזמן. רש"י (1040-1105, צרפת) מדייק אותנו בנוגע ליום המדויק שבו אירע משא ומתן זה:

"'מן האדום האדום' – עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קצר הקב"ה חמש שנים משנותיו, שיצחק חי מאה ושמונים שנה וזה מאה שבעים וחמש שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל" (רש"י, בראשית כה, ל).

בחישוב פשוט נוכל להבין בני כמה הנערים. אברהם אבינו מת בגיל 175 והוא ילד את יצחק בנו בגיל 100. בתחילת הפרשה מציינת התורה שיעקב ועשיו נולדו ליצחק ורבקה כאשר יצחק היה בן שישים. חישוב פשוט מלמד אותנו שבעת פטירת אברהם, מועד מכירת הבכורה ליעקב, עשיו ויעקב היו בני חמש עשרה. מה מביא נער בן חמש עשרה לקבוע "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה"? הרי אבותיו ואבות אבותיו חיו שנים רבות!

צייד אנשים

אבן עזרא (1089-1167, ספרד) והרשב"ם (1085-1158, צרפת) מסבירים ברמה הפשוטה ביותר שעשיו כל יום ניצב בפני סכנת מוות בשל עיסוקו כצייד. על כן, הוא חי כל יום בתחושה שהוא הולך לסיים את חייו:

"וטעם הנה אנכי הולך למות – שבכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו, כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות. ויתכן שימות קודם אביו" (אבן עזרא, בראשית כה, לב).

"'הנה אנכי הולך למות' – בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות, למה זה לי להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו" (רשב"ם, בראשית כה, לב).

תימוכין נוסף לתחושת המוות שרדפה את עשיו בן ה-15 נוכל למצוא במדרש המספר לנו שלעשיו היו "בגדי חמודות", שהועברו מדור לדור עוד מאדם הראשון, ונמרוד, המלך הרע של התקופה, חמד בגדים אלו לעצמו ולכן ביקש להורגו:

"'הנה אנכי הולך למות' – שהיה נמרוד מבקש להמית אותו בשביל אותו הבגד שהיה לאדם הראשון, שבשעה שהיה לובשו ויוצא לשדה היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצין אצלו" (בראשית רבה סג, יג).

אבל אם נתבונן ברמה עמוקה יותר של אישיותו של עשיו, נוכל להבין שאמירתו של הנער אינה באה רק מתוך מקום של סכנה במהלך ציידו. עם המציאות הזאת, הוא ידע להתמודד היטב. אמירתו "הנה אנוכי הולך למות", מבטאת צעקה פנימית עמוקה יותר המבקשת שמישהו יקשיב לה.

אם נסתכל יותר לעומק על עשיו, על דרכיו ועל מהלכיו, נגלה שציד החיות היה הציד השולי בחיים שלו. הציד המשמעותי בחיי עשיו היה דווקא ציד אנשים. עשיו היה משתמש בפיו כדי לספר לכל העולם סיפור אחר לגמרי מהמציאות הקיימת. כל מי שהיה מסתכל על עשיו היה יכול לטעות ולחשוב שמדובר בצדיק יסוד עולם, שכל חייו עסוק בדקדוקי מצוות קלה כבחמורה:

"מהו 'כי ציד בפיו'? היה צד את יצחק הצדיק בפיו… כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו: אבא, המלח מהו שתהא חייבת במעשר? והיה תמה יצחק ואומר: ראה בני זה, כמה דקדק במצוות. היה אומר לו אביו: בני, היכן היית היום הזה? והוא אומר לו: בבית התלמוד, לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו, לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הווה צדו בפיו, על כן אהבו" (תנחומא בראשית כז, ח).

רש"י מתמצת את הדברים בצורה חדה וברורה: "'יודע ציד' – לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות". אבל לא רק יצחק זכה להיות ניצוד בפי עשיו, אלא כל הבריות כולן:

"ויהי עשו איש יודע ציד – צד את הבריות בפיו… " (מדרש רבה, סג).

צעקת הצייד

עשיו היה צד את הבריות בדבריו, מרמה את אביו בפיו, ומציג לכולם מציאות אחת, בעוד שהמציאות הייתה אחרת לגמרי, כפי שמתאר אותה המדרש:

"אתה מוצא, כל עבירות שהקדוש ברוך הוא שונא, כלן היו בעשיו: עיניים רמות, לשון שקר, ידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה…" (תנחומא, בראשית כז, ח).

זאת הייתה דרך החיים שלו, מִרמה, ציד אנשים, הצגת המציאות כבחירתו – ללא שום קשר לאמת וללא שום בעיה.

נראה לי שהמפגש עם יעקב היה סוג של נקודת שבירה – של האמת הפנימית העמוקה של יעקב אל מול השקר. מפגש עם נקודת אור שהראתה לעשיו את האמת לרגע קט אחד, שהוציאה ממנו צעקה פנימית עמוקה. נקודה שבה עשיו הודה בקול רם: 'אם אמשיך ואדבק בדרך החיים הזאת שסיגלתי לעצמי, אני אמות'.

לסתום או למות

אברהם אבינו, אב המון גויים, המאור הגדול שהאיר את העולם כולו, מת באותו היום. עשיו מסתכל על האמת של יעקב, ולרגע אחד הוא מבין פתאום שהדרך שלו מובילה אותו למות. השקרים וההצגות שהם נחלתו, גורמים לו למות בכל יום – זאת האמת. לרגע אחד הוא מבין שזה יכול לקרות בעוד רגע אחד ממש. מוות נפשי, מוות של הלב והנשמה, מוות של דרך חיים, מוות עמוק.

עכשיו תראו דבר נפלא, לדעתי. רש"י מסביר מדוע יעקב הכין דווקא עדשים באותו היום:

"ולמה עדשים?… מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחילת מאכלו ביצים שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה…" (רש"י, בראשית כה, כט).

"עדשים אין להם פה". עשיו מגיע מחיי היום יום שלו, שמלאים בשקרים ובמציאות מדומה, ולשנייה אחת רואה את התיקון שלו – לשתוק, לסתום את הפה. אותו פה שצד ללא הפסקה ומרמה את כולם, לרגע אחד הוא פשוט ידום. להפסיק לרמות את כולם, להפסיק להציג מצבים לא קיימים, להפסיק להאדיר את שמו. פתאום עשיו מבין את זה, נפל לו האסימון. מפגש עוצמתי וחזיתי עם האמת. ומה הוא מבקש מיעקב? הוא לא מבקש לאכול, הוא מבקש שילעיטו אותו כמו גמל: "הלעיטני – אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו" (רש"י, בראשית כה, ל).

מי מאיתנו לא מכיר אנשים שפיהם הוא נשקם היחיד? מי מאיתנו לא נפגש עם אנשים שתכליתם בחיים היא להיבנות על חורבנו של האחר, להיבנות על מציאות שאינה קיימת ולדבוק בה בלהיטות כאילו היא נכונה? כולנו פוגשים אנשים שההצגה היא תפקידם העיקרי והם השחקן המרכזי בהצגה של החיים של עצמם. אנשים שהצורך הזה לשנות את המציאות, בכל נקודת זמן, טבוע בהם, ושהצורך לפגוע באחר ולהכפיש אותו באמצעות מילים, זאת הדרך היחידה שלהם להיבנות. בלי מחסום לפה, בלי בקרה ובלי רסן. "ידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און".

אנשים כאלה הם "אנשים מתים". אין להם כלום בחיים, מלבד מציאות מדומה שבכל רגע ובכל שנייה יכולה להתרסק. הם מרגישים בכל רגע "הנה אנוכי הולך למות". הם יודעים את זה היטב וגם מפחדים מזה, אבל מכסים את זה בכיסויים יפים ומפוארים, וממשיכים בהצגה. הם יודעים שהם ריקים ובטלים במעשיהם. יגיע הרגע שגם אנשים אלו ייפגשו לשבריר שנייה עם האמת ואז הם יצעקו מהמקום הכי עמוק שלהם ואז הם יבקשו שיביאו להם מהטוב הזה כמה שיותר.

שנזכה שתתקיים בנו עליית אורו של יעקב, מתוך אמת עמוקה שתוביל אותנו בדרך הישר, כדברי מדרש רבה: "רב נחמן אמר… כל זמן שאורו של עשו קיים אין אורו של יעקב מתפרסם, שקע אורו של עשו מתפרסם אורו של יעקב"(בראשית רבה, ו, ג).

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.