יקרבו ימי אבל אבי

בפרשת תולדות התורה מספרת בפרשה על כך שיעקב מקבל את הברכות שייעד יצחק אביו לעשיו, ובנוסף מתארת התורה את תגובתו של עשיו לכך, תגובתה המחולקת לכמה חלקים:

צעקה וצער: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: (כ"ז, ל"ד)

ניסיון לשנות את המצב: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (כ"ז, ל"ח)

כעס ורצון לנקמה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: (כ"ז, מ"א)

יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי

רובם המכריע של הפרשנים מבינים את המילים: ימי אבל אבי במובן שאלו ימי האבל על אבי- יצחק, וילקוט שכל טוב מסביר כי היה לעשיו חשוב לחכות עד אחרי מות יצחק מכמה סיבות: 

יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי – שאם אני הורגו עכשיו הריני מכריע את אבי, וגורם קללה לעצמי, אלא הריני ממתין עד שימות אבי, בתוך כך ימותו שם ועבר ולא יבואו עלי בדין. לומר למה הרגת את אחיך, ואלך ואתחתן לישמעאל, והוא בא ומתעורר על הבכורה עם שלו שנתנה אברהם ליצחק ושלחו מעליו, ועכשיו הרי היא ביד יעקב, ולכך בא והורגו ואני עומד עליו כגואל הדם, ואהרוג את ישמעאל, ואירש את שניהם, זש״ה יען אמרך את שני הגוים ואת שני (המשפחות) [הארצות] לי תהיינה וירשנוה וה׳ שם היה (יחזקאל לה י), כדכתיב אני ה׳ חוקר לב (ירמיה יז י)

בדרך זו של הבנת המילים הלכו כאמור רוב הפרשנים, אולם הרב בכור שור מוצא דרך אחרת להבין זאת:

יקרבו ימי אבל אבי – אבל צר, וחפוי שונא. אמר עשו: בתחילה שמכרתי לו את בכורתי, הייתי מתנחם לאמר: לא אפסיד בכך כלום, שאבי יתן {לי} הכל במתנה. אבל עכשיו שקבל גם המתנה והברכה, אין לי נחמה אלא שאהרגנו, ואקח הכל ולא אפסיד כלום, לא בבכורה ולא בברכה. ולכך אמר: אבי שברכו, בימים מועטים אעשה אותו אבל עליו, וזהו: יקרבו ימים שיהא אבי אבל עליו, כי אהרגה את יעקב.

על פי דעתו, ימי אבל אבי אינם מכוונים לעשיו עצמו – שהוא יהיה באבל על מות יצחק, אלא הם מכוונים ליצחק – שיצחק ישב באבל על יעקב (אבל אבי- האבל שאבי יתאבל).

עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ

מדוע הרב מפרש זאת כך בניגוד לרוב הפרשנים (מבין הפרשנים שראיתי, בעל הטורים הוא הפרשן הכמעט יחיד שמביא גם את דעת הרב בכור שור)?

בהמשך דבריו מסביר הרב כי הצורך להסביר זאת כך נובע מהתנהלותו של יעקב בהמשך:

ויש מפרשים: יקרבו ימי אבלו של אבי – שימות, ואחר כך אהרוג וכו׳, ויקרבו – כלומר: ולוואי שיקרבו. אבל אם כן, לא היה לו ליעקב לברוח עד שימות אביו, והוא שב קודם מיתת אביו.

על פי דעת רוב המפרשים, הנקמה ביעקב תלויה במות יצחק, ולכן הצורך לברוח מיד אינו מוסבר- הרי יצחק חי עוד שנים רבות אחר כך, ובנוסף- אם הנקמה הייתה תלויה בכך, מדוע חזר יעקב ארצה כנען לפני מות אביו? הרי אם בכך תלויה נקמת עשיו הוא היה צריך להישאר מחוץ לארץ לפחות עד אחרי מות יצחק.

הבריחה מיד מלמדת שחששו הגדול של יעקב היה דווקא מכעסו של עשיו ולכן מיהר לברוח, והתורה גם מציינת זאת בפירוש: 

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (כ"ז, מ"ב – ב"ה)

גם רבקה מבינה שהחשש הגדול הוא מהכעס המיידי, ולכן מצווה את יעקב לברוח עד שתשוב חמתו של עשיו, וברור שאין דבריה קשורים במיתת יצחק. על פי דברים אלו יסביר הרב בהמשך בפגישת יעקב ועשיו שנים אחר כך, מדוע רץ עשיו אל יעקב: ועשו רץ לקראתו – כדי שלא ישתחוה עוד. הכעס נעלם עם השנים וכל מה שנותר הוא הגעגוע של עשיו אל אחיו.

אם נסתכל לעומק דברי הרב נראה שיש כאן אמירה על האופי האנושי: טבע האדם לכעוס כאשר לתחושתו נעשה לו עוול, כך האדם בנוי. האם יש בכך תכונה חיובית? ברור שלא, אולם כיצד אנחנו אמורים לנהוג מול האדם בכעסו? 

בגמרא (בבא בתרא טז:) למדו מאיוב שאין אדם נתפס בשעת צערו, משמע- דברים שאדם אומר בשעת צער מובן שהם נובעים מאותו הצער ולא בהכרח מלמדים על כוונה אמיתית. בהתנהלותה של רבקה יש ביטוי לכך: היא אינה מנסה להסביר את מעשיה ואת מעשי בנה יעקב, היא לא מנסה לתרץ או להגן על מעשיהם. לעומת זאת היא מצווה את יעקב לברוח עד שירגע עשיו מכעסו- ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך. האם עשיו ישכח את אשר עשו לו? – כנראה שלא, אבל אז הוא כבר לא יפעל מתוך הכעס, מתוך הצער.

יש שלעיתים אדם מולנו נמצא בכעס, בצער או בסטרס, ולנו יש את הנטייה לבוא 'להסביר' מדוע התחושה לא נכונה, מדוע המצב לא באמת כפי שהוא מרגיש – במיוחד אם תוך עדי נאמרות מילים קשות. ובאמת יש מקום לומר זאת- אך השאלה היא מתי? בהרבה מהמקרים כאשר התחושה הראשונית תעבור, כאשר תשוב החמה, אז האדם בעצמו יידע לומר: 'כעסתי. לא התכוונתי', ואז יהיה המקום והזמן לשיח. בשלב הראשוני הרבה פעמים צריך פשוט לדעת את מה שידעה רבקה- פשוט לזוז.