אברהם הוליד את יצחק

 וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. (כ"ה, י"ט)

רבים מהפרשנים שואלים לפשר החזרה הכפולה המופיעה בפסוק- אם התורה אומרת יצחק בן אברהם, מדוע הוצרכה לכתוב שוב- אברהם הוליד את יצחק?  יש שעונים שרצתה התורה להדגיש שדווקא מאברהם נולד יצחק ולא ממישהו אחר, אבימלך או פרעה למשל: 

תנחומא: בֹּא וּרְאֵה כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּטַּלְטְלָה שָׂרָה מִיַּד פַּרְעֹה לְיַד אֲבִימֶלֶךְ וְנִתְעַבְּרָה בְּיִצְחָק, הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים: הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד, אֶלָּא הִיא מְעֻבֶּרֶת מֵאֲבִימֶלֶךְ אוֹ מִפַּרְעֹה, וְהָיְתָה חֲשָׁד בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל אֵלּוּ הַדְּבָרִים. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל יְצִירַת הַוָּלָד, עֲשֵׂה כָּל אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ כִּדְמוּת אָבִיו, כְּדֵי שֶׁיָּעִידוּ הַכֹּל שֶׁהוּא בְנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִנַּיִן? מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. מִמַּשְׁמַע שֶׁהוּא אוֹמֵר, יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר? אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אַבְרָהָם, הָיָה אוֹמֵר בְּוַדַּאי שֶׁאַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. מִמַּה שֶּׁהָיָה קְלַסְתֵּר פְּנֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. 

רש"י: ועל ידי שכתב הכתוב: יצחק בן אברהם, נזקק לומר: אברהם הוליד את יצחק. לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב״ה, צר קלסתר פניו דומה לאברהם, כדי שיאמרו הכל: אברהם הוליד את יצחק. וזהו שכתוב כאן: יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק. 

 יש שמסבירים שחזרה זו באה להדגיש כי רק יצחק נקרא זרע לאברהם (וכאילו נאמר אברהם הוליד רק את יצחק): 

ר"ע ספורנו: אברהם הוליד את יצחק – בו לבדו נקרא לאברהם זרע. 

הרשב"ם: אברהם הוליד {את} יצחק – לפי פשוטו של מקרא לפי שאמר למעלה בישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית (בראשית כ״ה:י״ב). אבל כאן יצחק עיקר בן היה לאברהם שהוא הוליד את יצחק מאשתו גמורה, כדכתיב: כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב). וכן בדברי הימים לאחר שכתוב: כי בני אברהם היו יצחק וישמעאל (דברי הימים א א׳:כ״ח) ובני קטורה (דברי הימים א א׳:ל״ב), חוזר וכותב סתם: ויולד אברהם את יצחק (דברי הימים א א׳:ל״ד). 

בכור שור: אברהם הוליד את יצחק – כלומר: יצחק תולדתו, וזרעו, וממלא מקומו, כדכתיב: כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב), אבל בני הפלגשים לא חשיב תולדותיו 

ויש שמסבירים כי חזרה זו באה לומר כי כשם שיצחק התגאה בייחוסו כך אברהם התגאה בצאצאו.   

ילקוט שמעוני: יֵשׁ בָּנִים שְׁנִתְגָּנוּ בַּאֲבִיהֶם זֶה יֹאשִׁיָּהוּ שֶׁנִתְגַּנָה בְּאָמוֹן (דברי הימים ב ל״ג:כ״ג), ״כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה״. חִזְקִיָּה נִתְגַּנָה בֶּאָחָז שֶׁנֶּאֱמַר ״צוֹר תְּעוּדָה" וְיֵשׁ אָבוֹת שְׁנִתְגָּנוּ בִּבְנֵיהֶם, עֵלִי נִתְגַּנָה בְּבָנָיו (שמואל א ב׳:י״ג), ״וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְּלִיָּעַל״. שְׁמוּאֵל נִתְגַּנָה בְּבָנָיו (שם ח׳:ג׳), ״וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו״. אֲבָל אַבְרָהָם הוּא נִתְגַּדֵּל בְּיִצְחָק, וְיִצְחָק נִתְגַּדֵּל בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו״, וּכְתִיב אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, וְכִי לֹא הוֹלִיד אֶלָּא יִצְחָק, אֶלָּא שֶׁנִּתְגַּדֵּל בּוֹ. 

המשותף בכל תשובות אלו הוא שהן שמות את אברהם במוקד ההסבר, במובן זה שאברהם הוא שמוליד, שמביא את יצחק לעולם. 

אברהם הוליד את יצחק

לעומת זאת קריאתו של בעל הכלי יקר את הפסוק היא שונה, וכך הוא כותב: 

אברהם הוליד את יצחק – הוליד לשון הפעיל אע״פ שהלשון מדוקדק כי הזכר מוליד את הנקיבה, מ״מ כבר מצינו לשון ילד גם בזכרים כמו וכנען ילד וכן רבים בפרשת נח, ולמה כתב כאן הוליד אלא שרצה לומר שאברהם גרם ליצחק שיהיו לו בנים וזרע, לפי שנאמר ויעתר יצחק לה׳ וגו׳ וכתיב ויעתר לו ה׳ משמע לו ולא לה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו׳ ולפ״ז מצד היות יצחק בן לצדיק זה אברהם ע״כ עמד לו זכותו של אברהם ששמע ה׳ תפלתו. ולפ״ז שפיר קאמר אברהם הוליד את יצחק אברהם גרם שיצחק הוליד זרע ועדיין לא פירש איך היה אברהם הגורם, לפיכך פירש הדבר באמרו ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו וגו׳ כי ממנו לקח ראיה על מאמר אברהם הוליד את יצחק. 

ננסה להבין את דברי הרב וכיצד הוא מבין את הפסוק: 

 הוליד לשון הפעיל – שם לב הרב כי המילה הוליד היא בבניין הפעיל שבעברית הוראתו העיקרית היא בניין גורם של בניין קל, למשל- האכיל לעומת אכל. למעשה מדובר על מצב שבו מבצע הפעולה מקיים אותה על מישהו אחר, וממשיך הרב ואומר כי: אע״פ שהלשון מדוקדק כי הזכר מוליד את הנקיבה, השימוש בבניין זה נכון מבחינה דקדוקית משום שהזכר מוליד במובן שמזריע את הנקבה ולכן גורם לה ללדת – ולכן היה ראוי להשתמש בצורה זו של הפועל, מ״מ כבר מצינו לשון ילד גם בזכרים כמו וכנען ילד וכן רבים בפרשת נח. ז"א שבנוסף לצורה הנכונה תחבירית, גם מצינו שמבחינת לשון העברת המידע שמשתמשת בה התורה גם ראינו שיש שימוש בשורש ילד גם בלשון זכר. 

ולמה כתב כאן הוליד? שואל הרב מדוע משתמשת התורה דווקא בלשון הולדה כאן? אלא שרצה לומר שאברהם גרם ליצחק שיהיו לו בנים וזרע. רוצה הרב לומר- שבזכות אברהם נולדו ליצחק ילדיו. על מנת להבין את ההבדל שבין דבריו לדברי שאר המפרשים, נוכל להשתמש בשורש י.ל.ד: על פי רוב המפרשים אברהם יָלָד את יצחק ואילו לפי דיברי הכלי יקר אברהם יִילֶד את יצחק. אולם כיצד זה קרה? לפי שנאמר ויעתר יצחק לה׳ וגו׳ וכתיב ויעתר לו ה׳ משמע לו ולא לה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו׳ ולפ״ז מצד היות יצחק בן לצדיק זה אברהם ע״כ עמד לו זכותו של אברהם ששמע ה׳ תפלתו. התורה מספרת שמשום שליצחק ורבקה לא היו ילדים התפלל יצחק וגם נענה, ולכן כתוב ויעתר לו ומסביר המדרש מדוע נאמר דווקא לו: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, יִצְחָק אָבִינוּ עָקָר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה׳ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, עַל אִשְׁתּוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, שֶׁשְׁנֵיהֶם עֲקוּרִים הָיוּ. אִי הֲכִי וַיֵּעָתֶר לוֹ ה׳ וַיֵּעָתֶר לָהֶם מִבַּעְיָא לֵיהּ אֶלָּא לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמָה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע (ילקוט שמעוני). מדייק המדרש ואומר: הרי לא יכול להיות שרק יצחק התפלל, הרי גם רבקה רצתה ילדים! ואם שניהם היו צדיקים ושניהם התפללו- מדוע דווקא יצחק נענה ולא רבקה? תשובת הדרשן היא משום שהוא היה צדיק בן צדיק, משמע שזכותו של אברהם אביו היא שעמדה ליצחק ובזכותה זכה לזרע- ולפ״ז שפיר קאמר אברהם הוליד את יצחק: אברהם גרם שיצחק הוליד זרע!  אולם בפסוק עצמו לא מוסבר באיזו צורה גרם אברהם לפקידת יצחק ורבקה, ורק בפסוקים הבאים מוסברת האמירה: ועדיין לא פירש איך היה אברהם הגורם? לפיכך פירש הדבר באמרו: ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו וגו׳, כי ממנו לקח ראיה על מאמר אברהם הוליד את יצחק. ההדגשה בפסוק יחד עם דברי המדרש הם שמסבירים מדוע היה אברהם הגורם.  

ואולם בעקבות הפירוש עולות שתי שאלות נוספות: הראשונה היא מדוע בחר בעל הכלי יקר ללכת דווקא בצורה זו בפירושו? והשנייה מתייחסת למדרש- מדוע יש הבדל בין תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע?  

התשובה לשאלה הראשונה מלמדת אותנו כיצד קורא בעל הכלי יקר את הפסוק: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, שואל הרב- אם הפסוק מדבר על תולדות יצחק, על ילדיו של יצחק, מדוע שהמשכו יחזור לדבר על אברהם? לכן מבין הרב כי גם המשך הפסוק דן באותו הנושא- בילדיו של יצחק. הקריאה לפי כך היא: אלה תולדות יצחק – זהו הנושא, אברהם הוליד את יצחק– מתאר את הנושא,  וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּו- מפרט את התיאור.  

התשובה לשאלה השנייה קצת יותר מורכבת: בעולם האנושי נוטים לייחס משמעות לייחוסו של האדם, הדבר בא לידי ביטוי בענייני נישואים בעדות כאלו ואחרות או בכיבודים אנושיים למיניהם,  אולם האם נחשוב לומר שגם הקב"ה מייחס משמעות לכך? התשובה לכך שלילית, הקב"ה מתייחס לתפילת האדם עצמה ואין לו עניין בגינוני הכבוד האנושיים, ולכן עולה שיש משהו מהותי ששונה בין תפילתו של צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע!  

בכל דבר שאנו עושים ישנו את המרכיב הטכני ויש את הגישה, למשל: שני בעלי מקצוע שניגשים לפתור בעיה מסוימת, יכול להיות ששניהם יעבדו מבחינה טכנית באותה הצורה- הם יבדקו את אותם הדברים והם יפעלו לפי אותו סדר פעולה, אולם אם אחד ניגש לבעיה מתוך סקרנות ועניין ואילו השני ניגש לבעיה מתוך כעס או חוסר עניין, התוצאה תהיה שונה! וגם אם שניהם יפתרו את התקלה, עצם הגישה שלהם תכריע האם הם יהפכו אותה ללמידה, כיצד הם יתנהלו תוך כדי העבודה וכיצד הם ישאירו את המקום לאחר שסיימו. הוא הדין גם  בתפילה- גם בתפילה ישנו פן טכני וישנה הגישה, את הטכניקה אפשר ללמוד לבד- אפשר לקרוא מה צריך לעשות ומה צריך להגיד, אולם הגישה היא משהו שנרכש מדוגמא אישית, היא נלמדת באמצעים לא מוחשיים והיא שתשפיע כיצד תתקבל התפילה בסופו של דבר.  

גישה זו היא ההבדל שבין צדיק בן צדיק, שלמד וספג אותה מהוריו, מהבית בו למד, מהסביבה בה חי, ובין צדיק בן רשע, שיכול להיות שמכיר את רזי הטכניקה של התפילה, אך קשה לו הרבה יותר להבין את הגישה לתפילה. כאשר יצחק עומד בתפילתו, יכול להיות שהוא אומר את אותן המילים בדיוק כמו רבקה, אך הצורה בה הוא אומר אותן שונה, ולכן זכה שתפילתו תתקבל. 

[ברוח זו מסביר הרב משה ליב הכהן הלברשטט: חשבתי ליישב את תמיהת האַלְטֶער מקלם באופן אחר, אם נתבונן בדברי חז"ל נראה שהם לא אמרו שאין דומה זכויות צדיק בן צדיק לזכויות של צדיק בן רשע, אלא אמרו שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, חז"ל מספרים לנו ששניהם היו עקורים מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, יש משהו מיוחד בתפילתן של צדיקים, הם יודעים איך להתפלל, על מי להתפלל, על מה לכוון, הם מתפללים מעומק הלב, הקדוש ברוך הוא ליבא בעי (סנהדרין קו:), ה' רוצה את הלב, הכוונה, הרגש, האהבה. אז מה באמת ההבדל בין תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, שהקדוש ברוך הוא מבכר את תפילתו של הצדיק בן צדיק, ונעתר דווקא לו? לצדיק בן צדיק יש מעלה מיוחדת שאין לצדיק בן רשע, וזו המסורת, הוא ראה את הוריו מתפללים, הוא לומד מהם איך להתפלל, הוא לומד ממעשיהם וגם… מטעויותיהם, לעומת זאת צדיק בן רשע, ראה הורים עובדי עבודה זרה, הוא מעולם לא ראה איך מתפללים לה', הוא זקוק להתחיל מבראשית, הוא מתחיל מהתחלה, וזקוק ללמוד איך מתפללים. "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" (בראשית טז, ה) – כשהתפללת להקדוש ברוך הוא: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי", לא התפללת אלא עליך; והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך (רש"י). יצחק לומד ממה שקרה אצל אביו ואמו, ומבין שאם הוא רוצה להפקד בבנים מאשתו רבקה, אסור לו להתפלל על עצמו בלבד, אלא עליו להתפלל על שניהם, ובראש ובראשונה על רבקה, "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר, אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו", יצחק מבין ששניהם עקורים ושניהם זקוקים לתפילה, זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת, אבל ההבדל היה שרבקה התפללה בעיקר על עצמה, ויצחק התפלל בראש ובראשונה על רבקה, "לנוכח אשתו", אשתו היתה נוכחת בתפילתו, ורק בנוסף התפלל גם על עצמו. כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (בבא קמא צב.). זו היתה יחודיותו של תפילת צדיק בן צדיק, שלמד ממה שקרה אצל אביו ואמו, שעליו להתפלל "לנוכח אשתו" על שניהם גם יחד, ולכן זכה ש"ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו", ה' לא נעתר לו לרפא אותו מעקרותו ולפקוד אותו בפרי בטן משִׁפְחָה, אלא נעתר לו, והוא זכה לפרי בטן מרבקה אשתו. (מופיע באתר ישיבה:  https://www.yeshiva.org.il/midrash/45881) ]