(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהֹוָה. (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהֹוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהֹוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ויקרא, ט')
בפרשת שמיני, ביום השמיני לחנוכת המשכן מצווה משה את אהרון ובני ישראל להקריב קורבנות. בעל הכלי יקר שם לב לכך שיש הבדל בין הניסוח לגבי קרבן אהרון ובין זה של בני ישראל: בקרבן של אהרן אומרת התורה- והקרב לפני ה׳, ובקרבן העם נאמר- לזבוח לפני ה׳. על כך מעיר הרב ואומר:
…יש אומרים, לפי שהזביחה כשרה בזרים אבל לא ההקרבה, ולכן נראה לפי שזבחי אלהים תכליתם להביא לידי רוח נשברה וישראל חטאו גם ברוח ההרהור על כן נאמר בהם לזבוח לפני ה׳, שאחר הזביחה יהיו לפני ה׳. אבל אהרן שלא חטא במחשבה ע״כ מיד אחר קיחת העגל לחטאת נאמר והקרב לפני ה׳ כי מיד ותיכף נעשה קרוב אל ה׳ אחר מעשה הקיחה.
הרב מחלק בין מצבו של אהרון בחטא העגל ובין מצבו של העם: העם חטא גם במחשבה וביקש לעבוד עבודה זרה, ואילו אהרון חטא רק במעשה אך לא טעה במחשבה אחרי הע"ז. הבדל זה מתבטא בהגדרת המעשים שלהם: אהרון מקריב והעם זובח. ההבדל הוא שהזביחה מטרתה אכילה- בני ישראל מביאים שלמים שנאכלים על ידם ועל ידי הכהנים והמזבח. ולמעשה העם צריך לפצות על המרחק הרוחני מהקב"ה על ידי הזבח, על ידי כך שיתקרבו מחדש אל ה', יאכלו וישתו ומתוך כך תיווצר הקירבה מחדש.
רעיון זה שייך לא רק ביחס שבין הקב"ה והעם, אלא גם ביחס שבתוך העם: על מנת להיות ביחד צריך קירבה, צריך שלא רק במחשבה נבין שאנו יחד, אלא שגם בפועל – במעשה, כל חלקי העם יהיו יחד, מתוך זה נוצרת אחדות אמיתית.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן