פרשת שמיני: הודות למידת הבושה שבך נבחרת להיות כהן גדול

לפני זמן פגשתי שגריר של מדינה מסוימת בישראל, יהודי חם, ציוני ואוהב גדול של מדינת ישראל, הוא לימד אותי יסוד בשליחות. בשיחה שקיימנו הוא סיפר לי שבמדינתו הוא מחזיק בעסקים רבים, מצבו המשפחתי והכלכלי מצוינים ולא באמת הייתה לו סיבה להיכנס לתפקיד הנוכחי עם אחריות כה גדולה. שאלתי אותו מה גרם לו להגיע ואיך הוא רואה את הדברים.

אז הוא אמר לי כמה משפטים שהולכים איתי. ארץ ישראל ומדינת ישראל היא מעל הכל ולפני הכל. אני לא רלוונטי ולא חשוב ככלום לעומת חשיבותה של ארץ ישראל ומדינת ישראל ואם נפלה בחלקי הזכות לסייע למדינת ישראל במשהו, אני מתייצב לדגל ונלחם בכל חזית. הוא ביטל עצמו בפני הצרכים הלאומיים. הוא סיפר שכאשר נכנס למשרדו הוא שם לנגד עיניו תמונה של תפילה למען המדינה ולמען חיילי צה"ל. התחושה שלי הייתה ועודנה שהוא ביטל עצמו, את גאוותו ועצמיותו, בפני המשימה הלאומית שאליה הוא נכנס ובפני הצורך הלאומי. זאת הדרך הבטוחה להצליח ולהישאר על הפסים הנכונים.

חטאם של בוני המגדל

בני אדם ולא מלאכים

עַד אֵלוֹן מוֹרֶה

מה בין היונה לעורב

קרב אל המזבח

פרשת "שמיני" אותה נקרא השבת מביאה אותנו ליום אליו חיכו כל עם ישראל, בוודאי אחרי חטא העגל ושבירת הלוחות, יום חנוכת המשכן. יום חנוכת המשכן הוא "היום השמיני" הפותח את הפרשה והוא התרחש בראש חודש ניסן בשנה השנייה לצאתם ממצרים. אחרי חודשים של בנייה ועשיית מלאכה ואחרי שבעת ימי המילואים בהם "תרגלו" את הקמת ועבודת המשכן מגיע רגע האמת :

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיֹּאמֶר אֶל־אַהֲרֹן קַח־לְךָ עֵגֶל בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'….וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קְרַב אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת־חַטָּאתְךָ וְאֶת־עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת־קׇרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'׃ וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת־עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ" (ויקרא, ט, א-ח)

מהפסוקים עולה שלאהרון לא הספיק שמשה רבנו מצווה אותו בפסוק ב' להקריב את הקורבנות הנדרשים, אלא חיכה אהרון שמשה יחזור ויגיד לו "קרב אל המזבח" כדי שהוא יתחיל בעבודת, ורק אחרי זה כתוב – "ויקרב אהרון אל המזבח". מה פשר ציווי זה לאהרון ומה אנו למדים ממנו ?

בעל "החזקוני" (1250-1310, צרפת) מפרש על פי סדר הדברים והפשט שעד עכשיו משה רבנו היה זה שתרגל בימי המילואים את עבודת הקורבנות ואהרון יתכן וסבר שגם ביום חנוכת המשכן העבודה היא במשה ולכן נדרש משה לצוות על אהרון – עכשיו תורך ומעתה והלאה זאת עבודת הכוהנים:

"קרב אל המזבח לפי שכל שבעת ימי המלואים היה משה עובד, ובשמיני אמר משה לאהרן מעתה קרב אתה ועבוד". (חזקוני, ויקרא ט׳:ז')

רש"י (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו שלאהרון היו שתי סיבות שלא לגשת לעבודת הקורבנות, הוא היה ירא והוא גם היה בוש ולכן נדרש משה לקרוא לו באופן אקטיבי ולומר לו – אין לך מה להתבייש, קדימה תתחיל לעבוד בזריזות לשם כך נבחרת על ידי הקב"ה להיות הכהן הגדול :

"קרב אל המזבח. שֶׁהָיָה אַהֲרֹן בּוֹשׁ וְיָרֵא לָגֶשֶׁת, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, לָמָּה אַתָּה בוֹשׁ? לְכָךְ נִבְחַרְתָּ". (רש"י על ויקרא ט׳:ז׳)

אהרון מבין את גודל המשימה המונחת על כתפיו, אהרון יודע היטב שהוא זה שצריך להקריב את הקורבנות ולהוכיח לבני ישראל שחטא העגל כופר שכן כולם יבחינו בהשראת השכינה בקרב מחנה ישראל, אבל הוא בוש וירא. מדוע ?

וְאֵין בְּנַפְשׁוֹ חֵטְא זוּלָתִי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל

הרמב"ן (1194-1270, ספרד וא"י) בראשית דבריו מלמד אותנו על דרך הפשט שקריאתו של משה רבנו לאהרון "קרב אל המזבח" נועדה כדי להסביר באופן מדויק היכן עליו להקריב את הקורבנות – בצפון המזבח. אבל הרמב"ן אינו מתעלם ממדרשי חז"ל ומהסערה המובאת בדברי רש"י בנוגע לתחושת הבושה והיראה של אהרון ומסביר בהמשך מדוע אהרון הרגיש בוש ?

"עַל דַּעְתִּי בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט יֹאמַר קְרַב אֶל צְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה שָׁם הַחַטָּאת וְהָעוֹלָה, כִּי הֵם שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. וְאָמַר מֹשֶׁה כֵּן בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, שֶׁכְּבָר יָדַע אַהֲרֹן זֶה. אֲבָל בְּתורת כהנים נִתְעוֹרְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בָּזֶה וּמָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיְתָה מִתְבַּיֶּשֶׁת מִלְּפָנָיו, נִכְנְסָה אֶצְלָהּ אֲחוֹתָהּ, אָמְרָה לָהּ, אֲחוֹתִי לָמָּה נִכְנַסְתְּ לְדָבָר זֶה, לֹא שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת הַמֶּלֶךְ, הָגִיסִי דַּעְתֵּךְ וּבוֹאִי שַׁמְּשִׁי אֶת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, לָמָּה נִבְחַרְתָּ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹא שֶׁתְּשָׁרֵת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, הָגֵס דַּעְתְּךָ וּבוֹא וַעֲבֹד עֲבוֹדָתְךָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָיָה אַהֲרֹן רוֹאֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּתַבְנִית שׁוֹר, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. נִכְנַס מֹשֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ, אַהֲרֹן אָחִי, לֹא תִּירָא מִמַּה שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא, הָגֵס דַּעְתְּךָ וּבֹא קְרַב אֵלָיו. לְכָךְ אָמַר "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ", בִּזְרִיזוּת. וְטַעַם דָּבָר זֶה כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה' וְאֵין בְּנַפְשׁוֹ חֵטְא זוּלָתִי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, הָיָה הַחֵטְא הַהוּא קָבוּעַ לוֹ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ…וְהָיָה נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ צוּרַת הָעֵגֶל שָׁם מְעַכֵּב בְּכַפָּרוֹתָיו, וּלְכָךְ אָמַר לוֹ הָגֵס דַּעְתְּךָ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁפַל רוּחַ כָּל כָּךְ, שֶׁכְּבָר רָצָה אֱלֹקים אֶת מַעֲשָׂיו". (רמב"ן על ויקרא ט׳:ז׳)

אהרון מבין את גודל התפקיד הלאומי המונח על כתפיו, הוא מבין שהחל מהיום כפרת האומה הישראלית תהיה תלויה גם בו ובעבודת הקורבנות אשר באחריותו. עם ההבנה הזאת בוערות בו שתי תחושות חזקות. האחת היא תחושה של התרגשות עצומה המביאה אותו לידי מבוכה ובושה מהמעמד. תחושה זו נובעת מגודל התפקיד, מהאחריות הקיימת על כתפיו, מההבנה שהוא משמש ככהן גדול במשכן ה'.

התחושה השנייה היא תחושה "יראה" יראה מפני חטא העגל שהוא עצמו היה חלק ממנו. החטא הזה, הגם שעברו חודשים רבים, אינו נסתלק ממחשבתו של אהרון והוא תמיד "קבוע במחשבתו" וכאשר הוא בא לשמש בקודש הוא ירא שמא יפגום החטא.

בגין שתי תחושות אלו נדרש משה לזרז ולחזק את אהרון הכהן ולומר לו פעם אחת – לכך נבחרת. נבחרת לשמש בקודש, נבחרת לשאת באחריות. קדימה, תזדרז. ופעם שניה – הקב"ה כיפר על מעשיך, עכשיו סייע לכפרת בני ישראל ע"י עבודת הקורבנות.

בדורנו, יש הנכנסים לתפקידים עם אחריות עצומה וגדולה בלי יראה, בלי תחושת בושה, בלי מבוכה ולפעמים גם בלי הבנת גודל האחריות והמשימה. יש כאלו המלאים וגאים, בעצמם. כאשר נכנסים לתפקיד לאומי באופן הזה, בד"כ מסיימים אותו עם תקלה עצומה וללא תרומה משמעותית לאומה הישראלית.

יש הבוחרים להיכנס ביראת כבוד ובחרדת קודש אמיתית – כל המסלול וההבנה שלהם נראית אחרת, מהיסוד. אהרון מלמד אותנו יסוד עצום וגדול – כאשר אתה נושא על כתפיך אחריות לאומית תגיע לתפקיד עם יראה גדולה ועם הרבה בושה, עם ההבנה שגם אתה יכול לחטוא (ומי לא חטא) ושים את חטאתך לנגד עיניך כדי להיזהר מההמשך. המעמד שלך, הוא לא עבורך ואתה לא פונקציית המטרה, הוא עבור עם ישראל. אתה לא חשוב. נסגל לעצמנו – בושה ויראה.

קריאת התורה – פרשת צו

הקדשת הלויים

מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ

קדושת הכוהנים ואיסור טומאתם

יעבור על קרח רוח שנאה

"הבן איש חי" (1835-1909, עיראק) מסביר שאהרון היה בוש מפני בני ישראל בשל חטא העגל שאהרון היה שותף אליו. היראה של אהרון נבעה מהעובדה שהוא חשש מאוד שבמעמד זה יבואו קורח ועדתו ויפתחו במחלוקת על מעמד הכהונה, מה שקרה אכן פרק זמן אחרי חנוכת המשכן:

"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח… ואם כן מוכרח לפי זה שהיה לו ב' מניעות הא' בשביל בושה וא' בשביל מורא, וצריך להבין מה הם. ויובן בס"ד דהנה סיבת הבושה ידועה היא והיא דידוע כי עיקר קרבנות אותו יום הראשון היתה בשביל לכפר על מעשה העגל ולכן לקח אהרן לעצמו עגל לחטאת וישראל לקחו עגל לעולה ושור לשלמים ולכן צוה את אהרן שיקריב תחלה את קרבנו ואח"כ את קרבן העם כדי שלא יאמרו ישראל לאהרן הלא אתה עשית העגל וקשט עצמך ואח"כ קשט אחרים… וא"כ נמצא זה כי מאחר שהוא צריך ליקרב אל המזבח כדי לכפר על מעשה העגל והוא עצמו עשה להם העגל לכן היה בוש מישראל על זאת ואמנם מה שהיה לו מורא אפשר לפרש כי הוא ברוח קדשו הביט כי קרח ועדתו רוצים לעורר על הכהונה ורוצה קרח שיהיה הוא הכהן גדול ולכן היה ירא מזה כי חשש פן אותו היום עצמו שהוא יכנס להקריב יעבור על קרח רוח שנאה וקנאה להתקנאות בו ויערער על הכהונה.". (אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), שמיני ג׳)

היה בוש מצד טבעו להיכנס לגדולה

בספר "מעיינה של תורה" מלמדים אותנו שדווקא בגלל שבאהרון היו מידות של יראה ובושה, זאת הסיבה שהוא נבחר לתפקיד כהן גדול ולשרת את האומה הישראלית:

"דווקא משום שאתה "בוש" – "לכך נבחרת". הודות למידת הבושה שבך, נבחרת להיות כהן גדול…. בפרשת שמות נאמר: "ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים". ומפרש שם רש"י : "בתי כהונה". הרי למדים אנו מזה, שכהונה ניתנת כשכר בעד יראת שמים. זהו שאומר כאן משה רבינו לאהרון הכהן : "לכך" – דווקא שהינך "ירא לגשת" ויש בך יראת שמים – "נבחרת" לשמש בכהונה גדולה" (מעיינה של תורה, פרשת שמיני, עמוד מח)

רבי דוד הלוי סגל, בעל ספר "דברי דוד" ומחבר "טורי זהב" על השולחן ערוך (1586-1667, פולין) מלמד שבושת אהרון הייתה טבעית ונבעה מפנימיותו של אהרון ולא ניתן היה לבטלה על ידי ציווי משה וכל מה שמשה יכול היה לעשות הוא לזרז את אהרון על ידי קריאה אליו, שיכנס לתפקידו. בושתו הטבעית של אהרון נבעה מהעובדה שנכנס לגדולה, שנכנס לתפקיד רם מעלה, מהעובדה שמשאת האומה הישראלית על כתפיו והוא אחראי ומשה אומר לו תשמור על היראה הזאת לנצח :

"…. אלא דקשה מאי נינהו שני לשונות בושה ויראה. ותו לשון רש"י לכך נבחרת וכי בשביל שהוא נבחר תתבטל הבושה ממנו ?! אין זה ביטול הבושה שהיא מן טבע האדם כמו שמצינו בשאול שהיה נחבא אל הכלים אע"פ שהיה נבחר למלוכה. ונראה דאהרן היה בוש מצד טבעו להיכנס לגדולה וגם ירא מצד יראה שהיא מעלת המלאכים שכל הנהגתם ביראה כמו שכתוב "עונים ואומרים ביראה", והשיב לו משה דבשלמא היראה נאה לך כמו שזכרנו אלא הבושה שלך מצד טבעך צריך אתה לבטל טבעך". (דברי דוד על רש״י, ספר ויקרא ט׳:ז׳)

אחריות בתפקיד ונשיאת נטל באומה הישראלית לא אמור לגרום לך גאווה, זה אמור לגרום לכל אחד קודם כל רעד ובושה מהמעמד והאחריות, רק באופן הזה התפקיד יבוצע באופן שלם, נקי וללא שיקולים זרים. בושתו של אהרון לא נבעה מתוך היותו "נחבא אל הכלים" אלא מתוך הבנת עוצמת המעמד, עוצמת וגודל האחריות המוטלת על כתפיו ואם אהרון הכהן הגדול בוש כאשר הוא נושא אחריות כה גדולה על האומה הישראלית מי אנחנו שנרשה לעצמנו להתרגל לתפקידים ולאחריות בקרב האומה ולפעמים לנצל את המעמד עבורנו.

נסיים עם דברי השל"ה הקדוש (1558-1630, פולין וא"י) אשר מסביר לנו עקרון יסודי, מה יעזור לנו להשיג את אותה בושה ויראה. לא משנה כמה אתה גדול אפילו גדול כאהרון הכהן, תעשה הכל להשיג את מדרגות הבושה והיראה על ידי התבוננות על גדולת ה'. תמיד תשים את ליבך ועיניך לעובדה שאתה צריך עוד לתקן :

"ובפסוק "קרב אל המזבח" אמרו רז"ל שהיה אהרן בוש, אמר לו משה, קרב כי לכך נבחרת, רצה לומר בשביל כך שאתה בוש נבחרת, כי אהרן נתלבש בבושה בזכרו בעגל, ואיך יתקרב למזבח. גם יש לפרש על שם שהיה בוש וביישן אינו רודף אחר הכבוד, אמר ליה משה לכך נבחרת, כי מי שאינו רודף אחר הכבוד הכבוד וכו'. נשמע מזה גדולה בושה וכו', וישיג אדם מדריגות הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו". (שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, נר מצוה ב׳, נה')

שנזכה להרגיש כל הזמן, ולא משנה באיזה תפקיד אנחנו משמשים את תחושת האחריות, הבושה מהמעמד והיראה בגין מה מוטל עלינו.

שבת שלום.

35.00₪