בנים אתם לה'

מצווה משה את בני ישראל:

בָּנִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים, י"ד, א – ב)

האיסורים המופיעים בפסוק קשורים באבלות: אוסרת התורה להתגודד, ומסביר רש"י: לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהיו אמוריים עושים, ובנוסף אוסרת התורה לשים קרחה כאשר הכוונה למרוט את שערות הראש. שני מעשים אלו מבטאים את צערו של המתאבל עד שפוגע פיזית בגופו.

מסבירה התורה גם את הטעם לאיסור משני כיוונים: בָּנִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם… כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה… ולכן רש"י אומר: לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. עם ישראל כבניו ונציגיו של הקב"ה בעולם ראויים לבטא במראם את מעמדם זה, ולכן לא ראוי שישחיתו את גופם.

טעמו של רש"י מתייחס בעיקר לטעם השני- עם קדוש, אך לעומת זאת לגבי הטעם הראשון, בנים אתם, עולה השאלה: מדוע אמרה זאת התורה? הרי באותה המידה סיבת הציווי הייתה מובנת גם אם לא הייתה סיבה זו נאמרת?

מתייחס לכך רבנו יוסף בכור שור, והוא מביא את דברי ר' יוסף קרא:

בנים אתם לה׳ אלהיכם – ואם מת אביכם אין לכם להתגודד ולעשות קרחה ולהצטער יותר מדאי, כי אינכם יתומים בכך, שהרי יש לכם אב גדול חי וקיים יתברך שמו. אבל גוי כשמת אביו, אין לו אב שיוכל לסייעו בעת הצורך, כי אביו הנשאר לו של עץ, ואמו של אבן, כדכתיב: אמרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני (ירמיהו ב׳:כ״ז), עליהם לבכות ולהתגודד ולקרח ולהוציא עיניהם. ר׳ יוסף קרא.

מסביר הרב קרא שהמילים בנים אתם נאמרו בכדי להדגיש שלאדם מישראל אין אב אחד- יש לו שניים, הקב"ה ואביו הפיזי. משום כך גם בלכת אביו הוא לא נשאר בודד בעולם, שהרי הקב"ה איתו. אותה התנהגות קיצונית שעושים הגויים מבטאת את עוצמת הצער מכך שהאדם נשאר לבד בעולם לאחר מות אביו או אימו, אך אותה התנהגות נאסרה על ישראל משום שהיהודי לעולם לא מגיע למצב בו אבלות מסוג זה נדרשת – הוא לעולם לא נשאר לבד.

לכל אדם הנמצא בחיינו ישנה פונקציה שהוא ממלא. האב והאם מגדלים ומחנכים, שומרים ומפרנסים אותנו, החברים נותנים כתף כשקשה, נמצאים איתנו בשמחות וכאשר צריך להתייעץ, ילדינו ממלאים את חיינו ומאפשרים לנו להמשיך את עצמנו- פיזית ורוחנית. כאשר, לא עלינו, אנו נפרדים מאדם עלולה להיווצר התחושה שאת החלל שנפער אי אפשר למלא, ועל כך הצער.

הרב קרא מדגיש זאת באומרו: אבל גוי כשמת אביו, אין לו אב שיוכל לסייעו בעת הצורך, כי אביו הנשאר לו של עץ, ואמו של אבן… עליהם לבכות ולהתגודד ולקרח ולהוציא עיניהם. אותם גויים אכן איבדו הכל כאשר מת אביהם או אימם וכעת אין מי שימלא את אותו חלל ואתה פונקציה – ולכן המעשה הקיצוני שהם עושים מובן.

לעומת זאת עם ישראל לעולם אינו נשאר לבד: הקב"ה הוא שממלא ומספק את כל אותם צרכים שהאדם צריך וזוהי גם הסיבה לאיסור. תחושה זו, שהאדם אף פעם אינו לבד היא שצריכה למלא את תודעת היהודי, והיא צריכה גם לקבל ביטוי בהתנהגות האדם, וכך ממשיך הבכור שור ואומר בפסוק הבא: שאין אתה רשאי להראות עצמך כאילו אין לך אב. לאמונות בהן מחזיק האדם צריך להיות ביטוי במעשיו, ולכן אומר הרב שאת אותה תודעה שה' תמיד איתנו צריך לבטא בפועל בכך שביטוי הצער אף פעם אינו באותה צורה קיצונית שנהגו בה הגויים.

צריך לציין שאותה התודעה אינה  מיוחדת לימי אבלות דווקא, והיא מקבלת ביטוי גם באספקטים שונים של חיי היומיום, וכך כותב בעל השולחן ערוך: לֹא יִלְבַּשׁ חֲלוּקוֹ מְיֻשָּׁב אֶלָּא יִקַּח חֲלוּקוֹ וְיַכְנִיס בּוֹ (רֹאשׁוֹ וּ) זְרוֹעוֹתָיו בְּעוֹדֶנּוּ שׁוֹכֵב, וְנִמְצָא כְּשֶׁיָּקוּם שֶׁהוּא מְכֻסֶה. אַל יֹאמַר הִנְנִי בְּחַדְרֵי חֲדָרִים מִי רוֹאֵנִי, כִּי הָקָּבָּ״ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (שו"ע, או"ח סימן ב') הלכה זו המדברת בעניין צניעות האדם נובעת גם היא מאותה תודעה, וכנראה שלא צריך לציין כמה מעשים שליליים היו נחסכים אם אדם היה באמת חי את אותה התודעה…

אם נתייחס לדברי הרב, עולה שאלה האם לאדם אסור לבטא אבל? ברור שכן, והתורה אינה דורשת שהאדם לא יתאבל בכלל, אלא שכן היא דורשת מהאדם שלא לשכוח גם בזמן האבל את ערכיו. יש בכך גם דבר מנחם, ובעל הכלי יקר מתייחס לנקודה זו ואומר:

אבל אתה לא כן כי בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי…

נחמת האדם היא שחיי האדם אינם מסתיימים במוות אלא יש להם המשכיות בעולם הבא, ולכן – עם כל הצער שבפרידה, ישנה נחמה בכך שהמת המשיך במסעו וכעת נמצא במציאות טובה יותר.