כשנכנסתי לתפקיד מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת, כמעט כל מי שהתייעצתי איתו אמר באופן ברור: "ירושלים רומו של עולם", הכל מתנקז אליה, וכל אבן שתיבנה בה – תהיה משהו גדול לעם ישראל. נכנסתי בשמחה לתפקיד, עם רצונות, מחשבות ורצון לפעול כמה שיותר מהר. לצערי פחות משבועיים לאחר שנכנסתי לתפקיד, ממש בערבו של ט' באב, נאלצתי לצאת לחופשה כפויה בשל נגיף הקורונה. מתוך עמדה זו הגעתי, לאחר תשעה באב, לעיון בפרשת ראה – הפרשה של ירושלים.
בפרשת ראה ישנם שני מוטיבים שחוזרים על עצמם – הדרישה לשמוח בעבודת ה', שמופיעה שבע פעמים בפרשה במקומות שונים, והציווי לעבוד את ה' "במקום אשר יבחר" בנוסחים כאלו ואחרים. הנה כמה דוגמאות למוטיב השני:
כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה…. וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם–שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… כִּי אִם-בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ–שָׁם, תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ; וְשָׁם תַּעֲשֶׂה, כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. (דברים יב, ה-יג).
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (בית המקדש), כותב באופן מפורש מהו אותו "המקום" שבו בחר ה', ומבהיר שאין לשנות ממקום זה:
המזבח, מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: "וזה מזבח לעולה לישראל"… ונאמר "ויבן שלמה את הבית בהר המוריה". ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא. (הלכות בית הבחירה ב, ב)
הרמב"ם (1138-1204, ספרד-מצרים) קובע, כפי שכולנו מכירים ויודעים היטב, ש"המקום אשר בחר ה" הוא הר המוריה, מקום בית מקדשנו בירושלים, "הר הבית" של היום. אולם אם הדברים ברורים כל כך, מדוע התורה אינה מציינת זאת באופן מפורש? בתחילת הפרשה, כאשר ביקשה התורה להנחות את בני ישראל היכן לקיים את מעמד "הברכה והקללה", היא קבעה באופן מדויק ומפורט על אלו הרים לעשות זאת, והסבירה היכן הם בדיוק ממוקמים, שלא תהיינה טעויות. אז מדוע התורה אינה קובעת באופן מפורש שהמקום הוא הר המוריה בירושלים?
לבנות את ירושלים ללא מחלוקות
רבנו בחיי (1255-1340, ספרד) מסביר מדוע התורה ביקשה שלא לגלות את המקום באופן מפורש, ומביא את דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים:
כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם – המקום הזה הר המוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות כי ידעו מעלתו בקבלה, אין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקדת יצחק. ומה שסתם הכתוב המקום הזה ולא אמר בפירוש שהוא הר המוריה הנודע והמפורסם לכל, כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה כי העלמת המקום לשלשה ענינים: האחד אילו ידעו האומות כי שם התפלה מקובלת והקרבנות שם לרצון ירצו כל אומה ואומה להחזיק בו ותרבה המריבה וההריגה בין האומות, והשני כי הכנעניים יושבי הארץ אלו היו יודעין כי ישראל עתידין לירש את ארצם ולעבוד הש"י ולהקריב קרבנותיהם באותו מקום היו משחיתים אותו בכל מה שהם יכולין, והשלישי כי היו השבטים מריבים זה עם זה כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו, ותפול המריבה והמחלוקת ביניהם … ולכך העלים וסתם הכתוב המקום הזה ולא פרסמו, ואין צריך לומר האומות כי אפילו ישראל לא ידעוהו, כי אף על פי שידעו הכל מעלתו של הר המוריה לא היו יודעין כי הוא המקום אשר יבחר ה'.
במטרה למנוע מלחמות בין אומות העולם על המקום, וכן למנוע מחלוקת בין השבטים על המקום, בחרה התורה להשאיר את המקום "עמום" ולדבר רק על "המקום אשר יבחר ה'". כולם ידעו את הסגולה והייחוד של הר המוריה, אבל עד שדוד קנה את המקום ושלמה בנה את בית הבחירה, העמימות נשמרה. הרמב"ם, בספר מורה נבוכים, מסיים את החלק שהביא רבנו בחיי במילים הבאות: "ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך, עד שתהיה המצוה לאחד ותסתלק המחלוקת". אי אפשר לדבר על בניית בית הבחירה עם מחלוקות בעם. רק לאחר סיום המחלוקת, אפשר יהיה לבנות את בית הבחירה.
מציאת ירושלים תלויה בדרישה שלנו
אבל יש עוד סיבה אחת לפחות להשאיר את "המקום" עמום ולא מפורש. הסיבה היא הדרישה מאיתנו לדרוש, לרוץ, לשאוף, ללמוד, לחפש, לגלות ולחקור את מקום ה' ואת רצון ה'. ההתעוררות צריכה לבוא מאיתנו, מלמטה, מרצון עז שלנו להגיע למקום ה'. עלינו לחפוץ ולחשוק אליו כל העת ומכל מקום. התכלית שלנו היא לדרוש ולהגיע למקום ה' בכוחות עצמנו.
הגאון מווילנא, רבי אליהו בן שלמה זלמן (1720-1797, ליטא), בספר "אדרת אליהו", מסביר שהתפקיד שלנו הוא לדרוש ולחתור להגיע למקום ה' בכוחות עצמנו – ורק אחר כך הקב"ה ייתן את החותמת שלו:
"אשר יבחר ה'" – ונאמר "לשכנו תדרשו". משמע בעצמן ידרשו. בתחילה צריך דרישה ואח״כ אשר יבחר שהקב״ה מסכים לדבריהם, וכן נאמר עד אמצא מקום וגו' משכנות וגו' ואח״כ הסכים הקב״ה על ידו.
זאת משימה לא פשוטה לדרוש, לחפש ולחקור כל העת את "מקום ה'". בעל ה"חתם סופר" (1762-1839, גרמניה וסלובקיה) מבטיח לנו שמי שעושה השתדלות ורוצה באמת כל הזמן להגיע למקום ה', לפעול בו, לשנות ולהשפיע בו, הקב"ה יסייע לו בדרכו:
"לשכנו תדרשו ובאת שמה" – פירש הבא לטהר מסייעין אותו, אם רק תדרוש לבא לשכנו תהי' בטוח שתבוא שמה.
גם בעל "שפת אמת", רבי יהודה אריה לייב אלתר (1847-1905), האדמו"ר השני של חסידות גור, מסביר שגילוי ירושלים צריך לבוא מכוח דרישת בני ישראל:
כתיב 'אשר יבחר ה" ולא גילה להם המקום מיד, רק שיהיה בכח דרישת בני ישראל, כי ארץ ישראל ובית המקדש תלוי בעבודת בני ישראל, וזהו שאמרו חז"ל דבעי דרישה. וכמו שכתוב באברהם 'לך לך וכו' אשר אראך' ולא גילה לו המקום מיד, נוסף על זאת פרטות מקום המקדש היו צריכין בני ישראל לדרוש (שפת אמת ראה תרמ"ח).
בימים שמקום ה' עומד בשממתו, אנחנו צריכים להפוך כל מקום בעולם למקום ה'. עבודת הקורבנות ובית המקדש תהיה אך ורק בהר המוריה, אבל בכוחנו וביכולתנו להפוך כל מקום שנהיה בו, שנפעל בו, שנחייה בו, למקום ה'. זאת על ידי הערכים, השליחות, המצוות, מניעת המחלוקת והגברת אהבת חינם. חובה על כל אדם, בכל מקום שבו הוא נמצא ובכל מצב שהוא חווה, להפוך את הרגע לרגע של הקב"ה, את המקום למקום ה', במעשיו ובהתנהגותו. זה לא פשוט, אבל זה בכוחנו וביכולתנו, זאת הדרישה מאיתנו. אני מבקש לסיים בדבריו של הרב אליעזר קשתיאל שליט"א, ראש הישיבה לבוגרי צבא בישיבת בני דוד, שדבריו נוגעים ומדויקים כל כך:
"המקום אשר יבחר ה'" חוזר לאורך כל הפרשה, אותו מקום אחד ויחיד שכולם מתכנסים סביבו. כי מטרת התורה, היא לא רק לאפשר ליחיד להביע את רגשותיו ולא רק לאפשר לכל אחד להתפלל במקום שבו הוא נמצא. אלא להתרומם למקום אחר, לא להתמקם במקום שאתה אלא להגיע למקום, המקום ב-ה' הידיעה. מטרת האמונה היא ליצור מתח של תביעה אישית, מוסרית. האם אני מצליח לצאת מהד' אמות הפרטיות שלי למקום רחב יותר, גדול יותר וכולל יותר. מקום שכולל יותר אנשים, כולל יותר השקפות, בחינות. "המקום אשר יבחר ה'" זה לא המקום שאתה תבחר, והעבודה היא עבודה לפני המקום והתפילה תהיה תפילה ותחנונים לפני המקום, המקום, הערך המוחלט. החשיבות של ההתמקמות של כל יחיד מקדשת גם את חיי הגוף שלו, את חיי האכילה והשתייה, את חיי המשפחה והחברה. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום", שתי דרכים לפנינו דרך אחת התמקמות במיקום הפרטי, האישי – הנוכחי. ודרך אחת, המאמץ שלנו לעלות מעלה ממקום למקום עוד ועוד עד המקום- "המקום אשר יבחר ה'".
שנזכה, אמן.
אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".