וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה: (במדבר, ט"ז, א)
הפרשה פותחת בהתקוממות כנגד משה ואהרון, התקוממות שמנהיג אותה קורח, אך מורכבת מכמה גורמים בעם: קורח והלווים, דתן ואבירם, מאתיים וחמישים נשיאי העדה, והפרשה מעוררת שאלות רבות: מה היו הסיבות להתקוממות? מתי היא התרחשה? מדוע נענשו? מדוע היה העונש מוחצן כל כך? וננסה לענות על כך בדברים הבאים:
מתי הייתה פרשת קורח?
שאלה זו מהווה את הבסיס לעיון בפרשה משום שתשובה עליה יכולה לעזור בהבנת הגורמים למחלוקת. הפרשה מופיעה לאחר פרשת המרגלים ועונשם של בני ישראל שלא להיכנס לארץ, אולם היו בפרשנים שראו את מקומה בזמן מוקדם יותר:
וַיִּקַּח קֹרַח – לָקַח טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִטֹּל עֵצָה מֵאִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (במדבר ח׳, ו׳-ז׳): קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם וגו׳ וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם, מִיָּד עָשָׂה כֵן לְקֹרַח, הִתְחִיל לַחֲזֹר עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ, אָמַר לָהֶם משֶׁה עָשָׂה בִּי…
המדרש בבמדבר רבה ממקם את מעשי קורח בזמן הקדשת הלויים (פרשת בהעלותך) וחנוכת המשכן. גם רבי אברהם אבן עזרא מקבל דעה זו, והוא נאמן לדעתו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה ולכן הוא מסביר:
זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב (שמות ו':כ"א). ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב':י'), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג':כ"ט). ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות (במדבר ט"ז:י"ז-י"ח).
לעומת זאת יש בפרשנים שראו במקומה של הפרשה, לאחר חטא המרגלים, גם את זמנה הכרונולוגי:
הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ וגו׳ כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ – עַל מָה אַתְּ מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ, מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ, הוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא כְּגַן ה׳, וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ. (במדבר, ט"ז, י"ג)
המדרש בתנחומא מציג את תשובתם של דתן ואבירם למשה תוך שהוא מתאר את מצב בני ישראל לאחר עונש חטא המרגלים- לארץ כנען לא נכנסו והנגף משתלח בהם, וכך ממקם המדרש את הפרשה במקום בו נכתבה. [1]
אם כן מבחינת הזמנים, ישנן שתי אפשרויות שבה התרחשה פרשה זו: בסמוך למפקד ולהקדשת הלויים או לאחר חטא המרגלים. בהמשך הדברים אנו נתמקד דווקא בגישה השנייה משום שלע"ד נראה שהפרשה התרחשה לאחר חטא המרגלים.
מה היו הסיבות להתקוממות קרח ועדתו?
התורה מציינת טענה אחת עיקרית המאחדת את כלל המתקוממים:
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה: (במדבר, ט"ז, ג')
המדרש בתנחומא שם טענה זו בפי קורח ואומר:
וַיִּקָּהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח. אָמַר לָהֶם: רַב לָכֶם כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וְכֻלָּם שָׁמְעוּ בְּסִינַי, אֲנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ. אִלְמָלֵא אַתֶּם שְׁמַעְתֶּם לְבַדְּכֶם וְהֵם לֹא שָׁמְעוּ, הֱיִיתֶם אוֹמְרִים. עַכְשָׁו כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ.
מהות הטענה כאן היא שיווין: הרי כלל העדה הם קהל ה', כולם שמעו את הקב"ה בסיני ולכן מדוע דווקא אתם תופסים את המנהיגות? טענה זו מתיישבת עם תפיסת המדרש את קורח כאדם גדול בפני עצמו,[2] וכך הוא גם לגבי 250 הנשיאים שנקראים בפרשה: נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.[3] ועולה מכך שאותם גדולים ראו בעצמם מתמודדים ראויים על הנהגת העם משום שאם כלל העדה קדושה אז ההנהגה אינה באה מתוקף קדושה מיוחדת שיש במשה ואהרון ולכן יש מקום לבחון מי המתאים ביותר ואותו למנות למנהיג[4]. לעומת האמירה הכוללת המופיעה בתורה, בעלי המדרש והפרשנים ניסו לפרק את עדת קורח ולמצוא מה הטענה הפרטית של כל אחד מהם:
לגבי קורח מופיעות במדרש כמה דעות: דעה ראשונה היא שחלק על נשיאות אליצפן[5] שמונה לנשיא. דעה שנייה מבטאת חוסר אמונה במשה ובמצוות שהוא מצווה משום שנראות כלא הגיוניות.[6] עוד עניין המופיע במדרש הוא הרצון לזכות בכהונה גדולה[7]. דעה נוספת היא גאווה שהייתה בקורח משום ייחוסו ומעלותיו.[8]
לגבי 250 נשיאי העדה ישנה מחלוקת בין הפרשני מי הם היו בדיוק: רבנו חננאל טוען כי כולם היו מבני לוי ולעומתו הרמב"ן טוען כי הם כולם היו בכורות וננסה להתייחס לדעת שני הפרשנים:
לגבי הבכורות, נראה ששורש טענתם הוא העברת עבודת המקדש לידי הלויים. דעה זו מתיישבת עם האמור בתורה: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכל עֲדָתוֹ, שאותה מסביר ראב"ע: ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות… והוא ממשיך ומסביר כי מופת המטה בא להוכיח שהקב"ה העביר תפקיד זה ללויים.
אם היו נשיאי העדה הלויים, עולה כי טענתם העיקרית הייתה בהעברת הכהונה הגדולה לידי אהרון, הבנה שעולה מדברי התורה: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי, עניין זה מקבל חיזוק משום שמולם ניצב אהרון עם מחתתו – משמע יש כאן ניסיון לברר מיהו שיקריב את הקטורת ויעבוד במשכן. גם בעלי המדרש הבינו זאת כך:
״זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ״, מָה רָאָה לוֹמַר לָהֶם כָּךְ? אָמַר לָהֶם בְּדָתֵי הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים סְדָרִים הַרְבֵּה, וְנִימוּסִים הַרְבֵּה, וְכֹהֲנִים הַרְבֵּה יֵשׁ, [וְאֵין] כֻּלָּן מִתְקַבְּצִין בְּבַיִת אֶחָד, וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה׳ אֶחָד וְתוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד [וּמִזְבֵּחַ אֶחָד וְכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד [וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶחָד] וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה, אַף אֲנִי רוֹצֶה בְּכָךְ, לְכָךְ נֶאֱמַר (להלן פסוק יא) ״אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ״ וְגוֹ׳.(ילקוט שמעוני).
הקבוצה האחרונה במחלוקת היא דתן ואבירם בני שבט ראובן: יש שראו בירידת מעמד שבטם מההנהגה את סיבת מרידתם[9] אולם התורה מציגה את טענתם בפירוש ואומרת:
הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:
הם מעלים טיעון ביחס למנהיגות משה, אך יש להם טיעון ממשי:
מַהוּ הַמְּעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ וְגוֹ׳ – אָמְרוּ לוֹ: עַל מָה אַתָּה מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ, מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ. הוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרִים, שֶׁהִיא כְּגַן י״י, וּלְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ מֵתִים בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ בְּכָל יוֹם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם וְגוֹ׳ (תנחומא).
שהרי אם משימתו והבטחתו של משה לבני ישראל הייתה להביאם לארץ- הבטחה זו לא התקיימה, ומבחינתם יש בכך לפסול את מנהיגותו של משה.
עד כמה חמורות טענות עדת קרח?
לאחר שראינו מגוון דעות ביחס לסיבת המחלוקת עלינו לשאול:
ננסה לפרוט את הטענות:
- העדה כולה קדושים– יש כאן מצד אחד טענה לשוויון- שהרי כולם קדושים ולאף אחד אין להתנשא על האחר, ומצד שני- קריאה למינוי מנהיגים אחרים, שאם כולם קדושים אז לכל אחד זכות להנהיג. בעולמינו היום, עולם דמוקרטי, ברור לנו שיש לנו את הזכות לבחור את מנהיגינו וזאת משום שכולנו חלק מהישות הנקראת העם, אך האם דרישה זו היא סיבה כל כך חמורה להיענש בגללה? האם אין זו טענה לגיטימית?
- נשיאות אליצפן– על פי דעת קורח, הוא היה ראוי לנשיאות משום שהיה בן לאח השני במשפחת קהת (אחרי עמרם שהיה הבכור ובניו זכו בכהונה ומלוכה). התורה מכירה במשמעות שיש לסדר הגילאים בתוך המשפחה ובמיוחד למעמד הבכור, ראייה לכך היא העדפתו בדיני ירושה, ולכן לכאורה טענתו של קורח, שדילגו עליו במינוי נשיאות המשפחה, היא מוצדקת[10] ולכן עולה השאלה: האם דרישה זו היא כזו שלילית? מה גם שתפקידו של אליצפן אינו תפקיד הקשור בקודש- כשם שהקב"ה ומשה אינם מתערבים במינוי נשיאי השבטים האחרים ובהנהגה הפנימית שלהם, כך לא היה צריך משה להתערב בנשיאות משפחת קהת.
- הרהור אחרי משה– המדרש מציין את ביקורתו של קורח ועדתו כלפי מצוות מסוימות ומציגות בגיחוך את ההיקשים שהוא עושה [11], אולם היו מקרים נוספים בהם נעשה דבר מעין זה ואז לא היה עונש בכלל! דוגמה לכך היא בבנות צלופחד [12], הרי כאשר הן ניגשות אל משה כבר ניתנו חוקי הירושה ועל פיהם לא היה מי שירש את אביהם, ואילו טענת בנות צלופחד לכאורה מבטאת הרהור אחרי מצוות ה'! העניין ממשיך כאשר גם על החלטה זו יש הרהור ובני שבט מנשה באים בטענה כי אם יינשאו בנות צלופחד לאנשים מחוץ לשבטם- נחלתם תיגרע מנחלת השבט.[13] עוד מקום בו קרה דבר מעין זה הוא עניין פסח שני[14]– מצוות הפסח כבר ניתנה וכאשר באו האנשים הטמאים בטענה על כך שלא זכו להקריב את הפסח- היא התקבלה ונקבע פסח שני. עוד מקום בו המדרש מציג מצב של הרהור הוא לגבי משה עצמו, כאשר הוא חוזר משליחותו הראשונה לפרעה: מַהוּ וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ וַדַּאי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהַצִּילָם, אֶלָּא מָה אִכְפַּת לָךְ בְּאוֹתָן הַנְּתוּנִים תַּחַת הַבִּנְיָן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְשָׁה מִדַּת הַדִּין לִפְגֹעַ בְּמשֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר, לֹא פָּגְעָה בוֹ מִדַּת הַדִּין. טענתו של משה היא שברור שהקב"ה יציל את עם ישראל, אך מדוע לוקח הדבר כל כך הרבה זמן, ובו בינתיים הם סובלים? אם כן, ראינו שיש מקרים בהם עולה שאלה ביחס למצווה מסוימת, אז מדוע אצל קורח נחשב הדבר לשלילי כל כך?
- הרצון בכהונה– טענה זו קשורה גם לקורח, גם ל-250 הנשיאים וגם ללויים, אולם האם זו טענה חמורה כל כך? בהרבה מקומות ראינו שהתורה יוצאת כנגד אמונות ומוסכמות שהיו בימי עבר, דוגמה לכך היא בעניין הכוהנים שבעם ישראל לא קיבלו נחלה וזאת בניגוד לכוהני מצריים שעליהם נאמר: וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה. למעשה מעמד הכהונה היה מעמד גבוה ובעל זכויות יתר ובעל קשר למלך מצרים. כאשר מתמנים אהרון ובניו לכוהנים הם בסך הכול חמישה (שלושה לאחר מות נדב ואביהו, ארבעה עם פנחס שמונה לאחר מכן), ויש כאן חשש רציני להפיכתם למעמד עליון וסגור. במצרים המקדשים והכוהנים היו אחראים גם על איסוף מיסים, וחלק מהטענות העולות במדרש כנגדם הם על מה שמחויבים בני ישראל להביא לכוהנים, דבר שמזכיר מדי את כוהני מצרים[15]. לכאורה דווקא פתיחת מעמד הכהונה והלויים לכל העם על ידי שהבכורים יהיו אלו שיעבדו במשכן יש בו שוויון מסוים כי כך כל משפחה יהיה לה חלק במשכן והכהונה לא תהפוך למעמד סגור ונבדל, ועולה השאלה- האם על בקשה זו יש להעניש?
- איבוד המנדט– דתן ואבירם טוענים כנגד משה ששליחותו נכשלה: הוא לא הביא אותם לארץ ישראל והם עתידים למות במדבר, וברור שיש כאן התמרמרות וקושי להתמודד עם העונש לאחר חטא המרגלים, אבל האם טענה זו אינה נכונה? חז"ל שמו טיעון זה בפי הקב"ה בפרשת מי מריבה[16]: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֵיזֶה פָּנִים אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לָאָרֶץ… אַף כָּאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁהוֹצֵאתָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא וּקְבַרְתָּם בַּמִּדְבָּר, וְאַתְּ מַכְנִיס דּוֹר אַחֵר?! ולכן נשאלת השאלה- במה שונה טענת דתן ואבירם? האם לא ניתן להבין את המצב הנפשי בו הם והעם נמצאים לאחר העונש שקיבלו?
- גאוות קורח- יש בפרשנים שראו באופיו של קורח את הסיבה למעשיו, אולם על כך ניתן לשאול: האם מעשה זה, גם אם נבע מגאווה וראוי לעונש, מצריך את העונש שקיבלו הוא ועדתו? הרי היה ניתן, כמו שמנסה הקב"ה לעשות, להוכיח את בחירתו באהרן דווקא ואילו את קרח- להעניש רק אותו על גאוותו. וניתן להוסיף: להבדיל, כאשר יוסף מתגאה, וכדברי רש"י- כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, הקב"ה העניש אותו בעונש המקביל למעשה- הוריד אותו לבור, אם כן מדוע לא נענש קרח בעונש העונה על חטא הגאווה?
מדוע היה עונש קרח ועדתו חמור כל כך?
כאשר מסתכלים על עונשם של עדת קורח, ובמיוחד על כך שהוא נעשה מול העם ובציבוריות גדולה, צריך לשאול- מדוע? ונראה שהתשובה על כך מסבירה גם מדוע מעשיהם וטענותיהם- הגם שהיה בהם היגיון, נחשבו לחטא כל כך חמור. עם ישראל בצאתו ממצרים לא היה עם עצמאי אלא עם בהתהוות:
חוקי התורה עדיין היו צריכים להיקלט ולהיטמע, העוצמה הלאומית הייתה צריכה להיבנות ומנטליות העבדות הייתה צריכה להיעלם לפני שיוכלו להיחשב עם. בזמן זה בני ישראל היו צריכים ללמוד מהו עם ואיך הוא פועל, וניתן להשוות זאת לילד בבית הספר: אנו מחנכים את הילד לשוויון, לעצמאות, לכך שיש ערך למה שהוא אומר ועושה, אך עדיין לא הוא בעל הכוח, יש מורה בכיתה ויש מי שמכוון ואומר מה מותר ומה אסור. כאשר נוצר ערעור על מעמד המורה (או ההורה) ההשפעה עלולה להיות הרסנית על המערכת כולה, ולכן חייבת להיות הירארכיה מסוימת – גם אם התלמיד בכיתה לא מבין את כל משמעותה, ובמיוחד חשוב שלמרות חוסר הבנה זה הוא מחויב לציית.
הקבלה זו יכולה להסביר את חומרת מעשיהם של קורח ועדתו: המדרש אומר לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה׳- הַמַּחֲלֹקֶת הַזּוֹ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים אֵינָהּ כְּנֶגְדֵּנוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ילקוט שמעוני), למעשה מעשיהם מערערים לא את מעמד משה ואהרון אלא את מעמד הקב"ה בתוך העם והם מפרקים את הדבר שמאחד את בני ישראל כחברה והוא קיום דבר ה'. אם קורח מחליט שבעיני ה' כולם שווים ולכן הוא יכול להנהיג- הוא מוציא את הקב"ה ממערכת קבלת ההחלטות, אם הלויים וקורח לא מקבלים את כהונת אהרון- הם מבטלים את שיקול הדעת של הקב"ה, אם דתן ואבירם מערערים על מנהיגות משה לאחר העונש- הם מכשילים את בניית החברה הלאומית. מעשיהם של קורח ועדתו לא נבחנים רק ביחס לטענה עצמה אלא ביחס לאירוע והשפעתו על החברה.
עם ישראל עתיד להגיע לשלב בו הוא ינהל את ענייניו בעצמו ובצורה טבעית- ביטוי לכך הוא בקשת המלך והיענות הקב"ה לבקשה זו, אך העם עדיין לא שם, הוא עדיין לא הגיע לשלב בו הוא יכול לעשות זאת. בני ישראל היו נמצאים עדיין בשלב גיבוש השבטים לעם אחד וגיבוש הזהות שלהם. עניין זה הוא קריטי משום שאם כל עם אחר מגבש את זהותו על בסיס תנאים פיזיים (המקום בו הוא חי), תרבותיים (התרבות ממנה הוא יונק) וחברתיים (הקשרים החברתיים שבין הפרטים המרכיבים אותו), עם ישראל מגבש את זהותו סביב הקב"ה ותורתו ולכן ערעור על ה' מהווה שבירת המסגרת הלאומית של העם.
השוואה בין טענות קרח ועדתו לבקשות של בנות צלופחד או מבקשי פסח שני, מדגישות את חומרת מעשי קרח: כאשר מבקשות בנות צלופחד את בקשתן הן פונות לקב"ה דרך משה, ואת תשובתן הן מקבלות באותה הדרך- מאת ה' על ידי משה, וגם טענות בני שבטן נעשות בצורה זו. הבקשה עצמה היא לגיטימית (כמו רבות מטענות קרח ועדתו), אך הדרך היא שונה, היא לא באה לפרק את מסגרת ההנהגה אלא לפעול מתוך הכרה בה ובתוך המסגרת. זוהי גם הסיבה שעונשם של קרח ועדתו היה חמור כל כך ובמופגן כל כך:
כאשר יש ניסיון למוטט את המסגרת התאומית והחברתית נדרשת פעולה קיצונית ומופגנת בכדי למנוע את ההרס העלול להתחולל, ובכדי למנוע משאר העם להיגרר אחרי פורצי הגדר.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
—————————-
[1] מוקדם ומאוחר בתורה: ניתן לעיין בנושא לעומק במאמר הזה.
[2] מדרש תנחומא: אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח, וּמִטּוֹעֲנֵי הָאֲרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ…
[3] מדרש בתנחומא: אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא מְשִׁיכַת דְּבָרִים רַכִּים, שֶׁמָּשַׁךְ כָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְהַסַּנְהֶדְרָאוֹת אַחֲרָיו.
במדבר רבה: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה, נְשִׂיאֵי עֵדָה – מְיֻחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. קְרִאֵי מוֹעֵד – שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. אַנְשֵׁי שֵׁם – שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בַּכֹּל.
[4] מדרש אגדה: ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ – אתה מלך, ולאהרן אחיך עשית כהן גדול, ולא צווה הקב״ה אלא מדעתך אתה נותן שררה לכל מי שתרצה.
[5] תנחומא: וַיִּקַּח קֹרַח – עַל יְדֵי מַה נֶּחֱלַק. עַל יְדֵי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל אֲחִי אָבִיו, שֶׁנַּעֲשָׂה נָשִׂיא עַל מִשְׁפַּחְתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְשִׂיא בֵּית אָב לְמִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי אֲלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל (במדבר ג׳:ל׳). אָמַר קֹרַח, אַרְבָּעָה אַחִים הָיוּ אֲחֵי אַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל (שמות ו׳:י״ח). עַמְרָם הַבְּכוֹר, זָכָה אַהֲרֹן וּבָנָיו לַכְּהֻנָּה, וּמֹשֶׁה אָחִיו לְמַלְכוּת. מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא הַשֵּׁנִי. וַאֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יִצְהָר, הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עַל מִשְׁפַּחְתִּי נָשִׂיא. וְהוּא עָשָׂה בְּנוֹ שֶׁל עֻזִּיאֵל קָטָן שֶׁל אֲחִי אַבָּא יְהֵא גָּדוֹל עָלַי. הֲרֵינִי חוֹלֵק וּמְבַטֵּל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עַל יָדוֹ. לְפִיכָךְ הָיְתָה מַחֲלֻקְתּוֹ.
[6] תנחומא: וַיִּקַח קֹרַח – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר ט״ו:ל״ח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ׳ (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח.
[7] זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה׳ מָחָר – מָה רָאָה לוֹמַר כֵּן, אָמַר לָהֶם בְּדַרְכֵי הַגּוֹיִם יֵשׁ נִימוּסִין הַרְבֵּה וְכוּמָרִין הַרְבֵּה, כֻּלָּן מִתְקַבְּצִין בְּבַת אֶחָת, וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה׳ אֶחָד וְתוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפַּט אֶחָד וּמִזְבֵּחַ אֶחָד וְכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמֲשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה
והיה האיש אשר יבחר – כך אמר להם משה היו יודעים שאותו האיש שיבחר בו הקב״ה הוא הקדוש, שהוא לבדו ינצל והשאר כלם ימותו, הזהרו ואל תגרמו רעה לעצמכם, והם לא האמינו לדבריו ונשרפו, לכך אמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם (במדבר י״ז:ג׳), מלמד שהם פשעו בנפשותם, שכך אמר להם שלא ינצל אחד מהם אותו שעוזר לו הקב״ה הוא ינצל בלבד.
[8] רבה: אָמַר רַבִּי לֵוִי לָמָּה חָלַק קֹרַח עַל משֶׁה, אָמַר אֲנִי בְּנוֹ שֶׁל שֶׁמֶן בֶּן יִצְהָר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז׳:י״ג): וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. תִּירוֹשׁ, זֶה יַיִן. וְיִצְהָרֶךָ, זֶה הַשֶּׁמֶן. וּבְכָל מַשְׁקִים שֶׁתִּתֵּן אֶת הַשֶּׁמֶן הוּא נִמְצָא עֶלְיוֹן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּתוּב (זכריה ד׳:י״ד): אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, וְכִי יֵשׁ לַשֶּׁמֶן בָּנִים, אֶלָּא זֶה אַהֲרֹן וְדָוִד שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. אַהֲרֹן נָטַל כְּהֻנָּה וְדָוִד מַלְכוּת. אָמַר קֹרַח וּמָה אֵלּוּ שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה בִּלְבָד נָטְלוּ כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, אֲנִי שֶׁאֲנִי בְּנוֹ שֶׁל שֶׁמֶן, אֵינִי נִמְשָׁח וְנַעֲשָׂה כֹהֵן וּמֶלֶךְ, מִיָּד נֶחְלַק עַל משֶׁה.
[9] ראב"ע מביא את דעתו ביחס אליהם ואומר: וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו…
[10] עניין הבכורה קשור לא רק בדיני הירושה, גם במשפחת אברהם ישנו עיסוק בנושא וכך גם אצל יצחק ויעקב. בדברי ימי העולם, בתחילת ימי הביניים, בני האצולה באירופה היו מורישים את הנחלה לכלל הבנים, אך דבר זה השתנה כאשר הבינו שכך בכל דור יש פחות ופחות אדמה לחלק ולכן נעשה מעבר לכך שהבן הבכור יורש. אם מסתכלים מבחינה משפחתית, הבכור, על פי רוב, מכיוון שהוא הגדול הוא העוזר הראשי של ההורים ומטבע הדברים גם מוטלת עליו יותר אחריות ולכן טבעי שיהיו זכויות יתרות לבכור על פני אחיו הקטנים. לכן נראה כי עצם הטענה של קורח ביחס לקדימות שמגיעה לו יכולה להיות מובנת.
[11] במדבר רבה: וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן
[12] במדבר כ"ז: (א)וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחׇגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. (ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכׇל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. (ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה. (ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ז) כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.
[13] במדבר ל"ו: (א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהֹוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלׇפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. (ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.
[14] במדבר ט: (ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. (ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קׇרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם.
[15] ויקהל עליהם קרח – אמרו על קרח כי לץ גדול הי׳, התחיל אומר לכל העדה אי אתם יודעים מה עשה לכם אהרן אחיו בציוויו של משה, ראו כי יש אלמנה אחת בשכינותינו שהיתה לה רחלה אחת, ובאתה לגזוז אותה, בא אהרן ואמר לה תנו ראשית הגז, עמדה ונתנה לו, כשהיתה הרחלה יולדת זכר בא אהרן ואמר לה שלי הוא הבכור, מיד נתנה לו, אמרה האשה הואיל וכן הוא שלא אנצל אשחוט אותה ולא יהיה לאהרן חלק בה, עמדה ושחטה אותה, מיד בא אהרן אמר לה תנו לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה לא אוכל לינצל מידך, והנה בחרם מי שיהנה ממנה, אמר לה אהרן היא מעתה כולה לי, שכן כתיב כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר י״ח:י״ד), ולקחה כולה, ונשארה הענייה ריקנית שלא נהנית ממנה כלום, כך דורשים לעצמם לקחת ממונם של ישראל שלא צוה אותו הקב״ה.
[16] במדבר רבה: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֵיזֶה פָּנִים אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לָאָרֶץ, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁיָּצָא לִרְעוֹת צֹאנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְנִשְׁבֵּית הַצֹּאן, בִּקֵּשׁ הָרוֹעֶה לִכָּנֵס לַפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם אַתְּ נִכְנַס עַכְשָׁו מַה יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת שֶׁאַתָּה הִשְׁבֵּיתָ הַצֹּאן. אַף כָּאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁהוֹצֵאתָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא וּקְבַרְתָּם בַּמִּדְבָּר, וְאַתְּ מַכְנִיס דּוֹר אַחֵר?