אֵשׁ – תָּמִיד תּוּקַד

לפני כמה שנים ניסיתי לקדם מהלך משמעותי גדול בתחום האחריות של מנהל אזורי תעשיה, ביקשתי להפוך את המנהל ממנהל אשר היה עסוק בפיתוח אזורי תעשיה בעדיפות לאומית לזרוע הממשלתית העיקרית לפיתוח אזורי תעשיה – ייזום, תכנון, פיתוח, ניהול, קידום, שיווק, הסרת חסמים ועוד. היו לי שתי בעיות מרכזיות שאני יכול להצביע עליהם – אנשים בתוך המנהל לא היו בהתלהבות הנדרשת לקדם מהלך משמעותי כזה, לקח זמן רב לגרום לאנשים להרגיש ולהבין את החשיבות והבעיה השנייה הייתה שהדברים לא הועברו לכולם.

כאשר האנשים לא נמצאים בהתלהבות העוצמתית הנדרשת או שהדברים אינם מועברים ומוטמעים אצל כל אחד מהאנשים, אי אפשר לקדם דברים משמעותיים באופן הזה. זה נכון גם למהלכים שמנסים לקדם גם היום.

ואברהם היה מהלך וקורא ומקבץ העם

ארץ בני עמו

פרה אדומה ורצח הבל

לבלתי רום לבבו

להביא אש הדיוט

השבת אנחנו נקרא את פרשת "צו" ומיד לאחריה, בלי הפסק, ניכנס לחג הפסח וליל הסדר, ננסה לחבר בין פרשת השבוע לבין ליל הסדר בו נסב מרביתנו (אנו זוכרים שיש עוד 59 אחים שלנו שלא יסבו לליל הסדר ואנו מתפללים שישובו אלינו במהרה). המצווה המרכזית בליל הסדר היא "והגדת לבנך" – סיפור יציאת מצרים והעברתו מהאבות והאימהות לבנים ולבנות, העברת אש האמונה והמסורת מדור לדור, כך שלעולם לא תיפסק האמונה בקב"ה ועבודת ה' מעם ישראל. אחת המצוות המרכזיות בפרשת "צו" ובעבודת המשכן ולאחריו במקדש היא הציווי שאש תמיד תהיה על מזבח העולה ולעולם אסור לה להיכבות. זאת עד כדי כך מצווה מרכזית שהתורה מציינת את זה בשלושה פסוקים, חמש פעמים באופנים שונים:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ…. וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה". (ויקרא, פרק ו, א-ו).

הרמב"ן (1194-1270, ספרד וא"י) מלבד אותנו שהשמירה על האש נתונה למצוות הכוהנים ועליהם קיים הציווי לוודא שתמיד האש בוערת, ביום ובלילה, בלי שום הפסק ואל להם להתעצל בציווי זה:

"ולפי דעתי, מה שאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", מצווה לכוהנים בקיום האש…. וציוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכוהנים וכבתה האש עברו בלאו…". (הרמב"ן פרק ו, פסוק ב')

תפקידו של הכהן הוא לוודא "קיומה של האש", הכהן צריך לעשות כל פעולה נדרשת בכדי שהאש תהיה על המזבח תמיד, כדי שבכל שעה של היממה אש לא תכבה. לאחר שהבנו את מהות הציווי שהוא יחסית ברור ופשוט נשאל מדוע התורה רושמת את הדברים בצורות שונות חמש פעמים בשלושה פסוקים ? יכלה התורה לרשום פעם אחת את הציווי "אש תמיד" ולא לחזור שוב ושוב על הציווי, בעשה ובלא תעשה ?

נלך בדרך החסידות וננסה להבין את ההשפעה של הציווי הזה על כך אחד ואחת מאיתנו. בפירוש "תולדות יעקב יוסף" מאת הרב יעקב כ"ץ מפולונה (1710-1781, אוקריאינה), תלמידו של הבעש"ט  מסביר שלמרות שציווי זה חל על הכהנים, הרי שחובת שמירת האש חלה על כל אחד מן האנשים והאחריות עליהם היא שאש עבודת ה' בהתלהבות תישמר כל הזמן: 

"ובזה יובן אש תמיד תוקד על המזבח, תחלה הזהיר להכהנים שהם שלומי אמוני ישראל, ועכשיו הזהיר להמוני עם שהם הדיוטים, שיביאו אש מהדיוט, כדי שיגרמו אשר אש תמיד תוקד על המזבח, שהם שלומי אמוני ישראל. וז"ש לא תכבה, שלא יגרמו לכבות אש שלהביות עבודת ה' מן שלומי אמוני ישראל, כמ"ש גמר חסיד כשפסו אמונים מבני אדם, וקל וחומר". (תולדות יעקב יוסף, וארא כ״ט)

האחריות לשמירה את התורה ואש עבודת ה' חלה על כל אחד ואחת מאיתנו, לשמור על ההתלהבות בעבודת ה', על החיבור הרוחני והנפשי לקב"ה בלי שום אמצעים מקשרים. אנחנו והוא. זאת חובה של כל אחד ושל אבא כלפי ילדיו. אם אנחנו מבקשים לשמור על נצחיות של עם ישראל, תפקידנו לוודא שאין נתק בשום חוליה של השרשרת.

לנפש לא יטמא

המתיק סוד ועשו מה שעשו

בנים אתם לה'

קידוש החודש

שלא תכבה  אש התורה

הרב חיים טירר (1740-1817, גליציה וא"י) מסביר את הדברים יותר לעומק ומלמד אותנו שכל יהודי יש עליו את החובה לוודא שהאש בלב שלו כלפי עבודת ה' והרצון התמידי לעשות נחת רוח ליוצרנו לא תיכבה לעולם והנוסחה להצליח בזה היא להיצמד לתורה בכל זמן ורגע ולהרבות שלום בעולם :

"והאש על המזבח תוקד בו. על המזבח תהיה ולא אצל המזבח כי אם לפרוח לעילא זה האש תוקד בלבך לבעור ולחמוד ולהתאוות לגרום תענוג ונחת רוח לבוראנו ברוך הוא, ובזה לא תכבה פירוש שלא תכבה בזה אש התורה והמצוה כי אם אדרבה תוקד בו תמיד בכל יום ויום ביותר ויותר. ואחר כל זה הנה ובער עליה הכהן עצים בבוקר וגו' כי התורה נקראת עץ חיים כידוע כלומר אחר הכוונה האמורה אז יתעסק בתורה וערך עליה העולה פירוש שיערוך עלייתו בכל עת ובכל שעה ביותר ויותר. והקטיר עליה חלבי השלמים הוא על דרך אומרם ז"ל: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ואמרו ואהבת, שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה וכו' ומשאו ומתנו בשוק נאה כו' ודיבורו בנחת עם הבריות כי התורה נקראת שלום". (באר מים חיים, ויקרא ו׳, ה')

בעל "השפת אמת" (1847-1905, פולין) הולך צעד אחד קדימה ולומד מפסוק זה דבר עצום ויסודי כל כך שכל יהודי צריך לזכור ולעשות. בכל יהודי עמוק יש נקודת התלהבות, נקודת אש יוקדת שלעולם לא תכבה ולא משנה מה הסיטואציה, אבל תפקידו של היהודי הוא לקחת את הנקודה הזאת ולהגביר אותה מידי יום :  

"במדרש "על כל פשעים תכסה אהבה" דכתיב "אש תמיד תוקד" כו' "לא תכבה", דכתיב "מים רבים לא יוכלו לכבות". פירוש, שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה' שלא יוכל להיות נכבה. והגם כי לא תכבה הוא לאו, אבל הוא הבטחה גם כן. וכמו שכתבו חז"ל, "אף על פי שאש יורד משמים מצוה להביא". כו', כמו כן בנפש האדם, שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא יתברך ולחדש בכל יום זה ההתלהבות. כמו שכתוב "ובער עליה הכהן", כל עובד ה' נקרא כהן. והתעוררות אהבה הנ"ל בלבות בני ישראל הוא העבודה שבלב, זו תפלה שבמקום קרבן. (שפת אמת, פרשת צו ושבת הגדול, תרמ"ד).

אש התמיד מלמדת על הבטחה לכל אחד מאיתנו שהאש תבער גם אם נחטא וניפול במעשינו, אבל מצד שני יש איסור עלינו לכבות את אש עבודת ה'. מצד אחד, אש ההתלהבות טמונה בנו ומסייעת לנו לשמר אותה למרות הנפילות ומצד שני, אחריות שלנו לשמר את ההתלהבות.

הרבי מלובביץ (1902-1994, אוקראינה וארה"ב) מסביר שישנם שני מצבי חיים בהם האדם עלול לחשוב שאין הוא זקוק לאש ההתלהבות, או שהוא יכול להסתדר בלעדיה שכן הוא חש ברמה רוחנית גבוהה או שהוא מרגיש שאין בה צורך שכן מצבו הרוחני ירוד. בשני מצבים אלו, התורה אומרת – "אש תמיד" :

"בתלמוד הירושלמי נאמר: "תמיד – אפילו בשבת; תמיד – אפילו בטומאה". גם הלכה זו, על שני חלקיה, מלמדת אותנו הוראות בעניין אש האהבה לה'. מהותה של השבת היא ההתנתקות מענייני החולין. ביום זה עוסק האדם בעניינים שברוח, בעניינים אלוקיים, וממילא הוא מופרש לחלוטין מענייני החולין. במצב כזה הוא עלול לחשוב, שאין הוא זקוק להתלהבות בעבודת ה'; שכן הוא שקוע עכשיו בעניינים רוחניים נעלים. על כך באה התורה ואומרת: "תמיד – אפילו בשבת". אש ההתלהבות בעבודת-ה' היא תנאי הכרחי לכל דרגה ולכל מצב, יהיה העליון ביותר. מנגד יכול להיות מצב הפוך. אנשים, שמבחינת מצבם הרוחני הירוד הם בבחינת 'טמאים', עלולים לחשוב, שאין להם קשר ושייכות ל'אש התמיד', לאהבה ולהתלהבות בעבודת הבורא. להם אומרת התורה: "תמיד – אפילו בטומאה". גם במצב רוחני ירוד יש לשמור על אש התמיד. אדרבה, אותו חום יהודי, אותה אהבה בסיסית לקב"ה, הם שיציתו בסופו של דבר את השלהבת שתוציא את האדם מהמצב הירוד ותעלהו למעלה. רק אש הקודש בכוחה לסלק ולבער את האש הזרה של תאוות העולם הזה". (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת")

גם במצבים רוחניים גבוהים וגם במצבים רוחניים נמוכים, אדם נזקק לאש התמיד, לאש ההתלהבות, לעבודת ה' האמיתית והכנה, בלי משחקים. פשוט אש שמבעירה את הלב ודוחפת אותך לעשות את המעשים הטובים ולהאיר את העולם. גם שקשה ואתה סבור שאין סיכוי, האש הזאת, אם תרצה בכך, תבער שוב בעוצמה רבה ותסייע לך להאיר את העולם כולו.

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם

עַד אֵלוֹן מוֹרֶה 

בני ישראל הבאים מצרימה

רעיון מילולי- יושבים ישיבה פעילה

שהרוחניות תמלא את החיים

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר באורך פלא ועצום שהסיבה שאש התמיד היא דווקא על מזבח העולה הנמצא מחוץ להיכל ועליו מוקרבים כלל הקורבנות היא כדי לומר לך שאי אפשר לשמור על האש בלי מעשים, בלי עשייה בפועל, בלי רצון עז לשנות מציאות באופן אמיתי. רוחניות לבד אינה מחזיקה היא חייבת להיות מחוברת לחיים :  

"אש תמיד תוקד וגו' -… משום כך אומרת ההלכה שיש בפסוק זה יותר מאשר צרכי האש המשמשת למזבח העולה; הוא מלמד אותנו שכל אש – גם האש למזבח הקטורת  ולנר התמיד של המנורה, ואף הגחלים לקטורת המוקטרת בקודש הקודשים ביום הכיפורים – כל אלה צריכים להילקח ממזבח העולה שבעזרה. מטעמי המקרא בפסוקנו נראה, ש"לא תכבה" הוא הוספה לתיבת "המזבח"; לפי זה יתפרש הפסוק כך: "יש לקיים תמיד את האש על המזבח, מקום שבו לעולם היא לא תכבה". נמצא שיש רק מקום אחד לאש התורה, ומשם יש להדליק כל אש אחרת במקדש. מקום זה הוא המקור לאש חזון הקטורת, לאור רוח המנורה, ולאש ההתמסרות העילאית ביום הכיפורים. כדי שהרוחניות תמלא את החיים, צריך להקדיש את המעשים אל התורה. ללא "אש של עולה על מזבח החיצון" לא יכולים להיות כל חיים על מזבח הזהב, על המנורה, או בין הבדים במקדש הכרובים. ללא קרבן על מזבח החובה, לא תיתכן כל התעלות נפש, כל הארת רוח, וכל התרוממות אל חזון התורה השוכן תחת כנפי הכרובים". (רש"ר הירש, ויקרא ו, ב)

אנו יודעים שהאש הראשונה במזבח הייתה אש אלוקית ומאותו הרגע קיימת החובה לוודא שהאש לא תכבה מלמטה, על ידי מעשינו. המעשים שלנו המבוצעים בהתלהבות הם אלו המאפשרים קיימות לאש מלמעלה, בלי הפעולה במציאות הגשמית, בלי הדאגה של הכהן ההדיוט לשמירה על האש היוקדת, אין משמעות לאש מן השמים. אנחנו חיים במציאות גשמית, אנחנו פועלים במציאות שלנו והקב"ה מסייע לנו בכל דרכנו, אבל חובה עלינו להוסיף בכל רגע ורגע "אש מן ההדיוט" על האש האלוקית, לוודא שהאש "לא תכבה". לאש האלוקית אני חייב להוסיף עצים גשמיים שמגיעים מן הארץ, אחרת לא תהיה לאש האלוקית הזו תפיסה בעולם, אחרת לא תהיה הארה לעולם, אחרת לא יהיה שינוי מציאות. זה תפקידנו לייצר את האש שלנו, אש ההדיוט של כל אחד מאיתנו שתיתן לנו את הכוח להמשיך ולפעול במציאות ביחד עם האש האלוקית שמלווה אותנו כל העת. נסיים בדבריו המופלאים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, ליטא וא"י) המסכמים בצורה בהירה :  

"את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא". (אורות הקודש, חלק ג', עמוד ר"י)

אין חג יותר מתאים להדליק יותר את האש בליבנו ובלב ילדנו יותר מאשר חג הפסח וליל הסדר, בו המצווה המרכזית היא לדבר ביציאת מצרים, להעביר את אש עבודת ה' בהתלהבות  הלאה לילדנו.

אין חג מתאים יותר מחג הפסח, יום לידתה של האומה הישראלית, לשבת ביחד כל המשפחה ולהגביר את האמונה בקב"ה ולחזות בנועם ה' ובמעשיו.

אין חג מתאים יותר מחג הפסח, להבעיר את האש בליבנו, בלב ילדנו ובלב כל יושבים סביב הסדר ומדברים על היד החזקה והזרוע הנטויה של הקב"ה עלינו.

שנזכה שהאש שלנו תבער לדורי דורות ולנצח נצחים.

שבת שלום וחג פסח כשר ושמח.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".