וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת

הסיפור הבא הוא סיפור של חבר. חבר שכל מה שהוא ביקש זה לנסות ולקדם מטרות טובות למען העם והמדינה דרך השירות הציבורי ולכן הוא התמודד וזכה בתפקיד משמעותי כראש יחידה חשובה. החבר הזה ידע להתמודד עם בירוקרטיה ולהבין את הממשלה, אבל הוא לא ציפה שדווקא חלק מהאנשים שנכנסו תחת ניהולו (במגזר הציבורי לא בוחרים את האנשים), יצרו בנו ידיהם נורמות והתנהגויות כאלו שלא ניתן היה לחבר בין הרצון הטוב, השליחות המתבקשת, צדקת הדרך וההבנה שמדינת ובטחון ישראל מעל הכל, לבין הנורמות הקיימות וההתנהגויות האתיות.

התחושה שלו הייתה שהפתרון הסביר היחיד, עם כל הקושי שבדבר, זה לפרק ולהרכיב מחדש את הארגון שהוא מנהל. לצערנו, כמי שנמצא בשירות הציבורי שנים רבות, זאת באמת הדרך היחידה, רק שהכללים הקיימים בשירות המדינה רחוקים שנות אור ממתן יכולת למנהלים לעשות שינויים משמעותיים ארגוניים או אחרים. עם זה צריך להתמודד. לפעמים כאשר יסודות הבית רקובים מידיי, אין טעם להשקיע בלבנות עוד קומה בלי החלפת או חיזוק היסודות והיסודות המחזיקים כל ארגון הם האנשים והרוח. אני כמנהל מעדיף להשקיע שנה ויותר בבנייה ולהרוויח שלוש שנים של עבודה מאשר ארבע שנים של עבודה  עם יסודות שלא מסוגלים להחזיק את המבוקש.

לשמור על הפה

נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק

ולא האמין סיחון את ישראל

פרשת ראה: בנים אתם לה'

ואתפש בשני הלוחות

בפרשת "עקב" אשר נקרא השבת ממשיך משה רבנו את מסע פרידתנו מעם ישראל, חזרה על המצוות הרלוונטיות ביותר לכניסתם לארץ ועל האירועים הדרמטיים אשר יש להם עניין לדורות. אין ספק שאחד מהאירועים היותר דרמטיים שהיו בארבעים שנות המדבר היו שבירת הלוחות הראשונים על ידי משה רבנו, לאחר ארבעים יום בהר סיני ביחד עם הקב"ה:

"וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי׃ וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לה' אֱלֹקֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶתְכֶם׃ וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". (דברים ט, טו-יז)

בפסוקים לפני כן מתאר משה רבנו שהלוחות היו בידיו "ושני לוחות הברית על שתי ידי", מדוע בעת שבירת הלוחות מציין משה באופן מפורש "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם…ואשברם לעיניכם", הרי ברור שאם הלוחות בידיו הוא תופש אותם והיה יכול להגיש משה רק את המילה "ואשברם" ? מה מבקש משה לומר לעם ישראל בתיאור המפורט הזה ?

בעל "הכתב והקבלה" (1785-1865, גרמניה) מסביר שבתחילה, כאשר משה רבנו שמע עוד בעודו עומד בהר על חטא העגל מהקב"ה, "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הוא שקל בדעתו להשאיר את הלוחות הראשונים למעלה בהר. רצה משה רבנו להשאיר את הלוחות ולראות מה המציאות למטה, אבל מהר מאוד משה הבין שבני ישראל חייבים להבין את גודל אשמתם וחטאתם שבעודו בהר עם הקב"ה הם עובדים עבודה זרה. אז מחליט משה לתפוס את הלוחות ולשבר אותן לעיניהם כדי שיבינו את גודל החומרה של המעשה :

"ואתפש בשני הלוחות. יאמרו בזה, בתחלה היו על ידיו ומתוך כעס תפשם אל תוך ידיו להפילם, וזהו דחוק דא"כ ה"ל לומר אח"כ ואשליכם משתי ידי מהו מלת מעל; ויש מפרשים שהרצון במאמר זה כי כשאמר לו הקב"ה לך רד, היה בדעתו להניח הלוחות למעלה, אכן למען ידעו ישראל גודל אשמם אמר שתפוש שני הלוחות עוד בידו כדי לשברם לעיניהם וידעו מה שהפסידום בעונם… ולדעתי מלת ואתפוש כאן יתפרש כמו ותפשתי שם אלהי (משלי למ"ד) … כי כל התופס בדבר בהתאמצות יתרה שלא ישמט ממנו, כענין ותתפשהו בגדו, בהנה הוא מתפשט בכחו ומתרבה על כח אחר… שלא נתתי לבי על גודל חשיבות ויקר ערך של הלוחות, ולא חששתי מלהתנהג בהם דרך בזיון וחלול". (הכתב והקבלה, דברים ט׳, יז)

משה עושה חשבון: מה גדול יותר? מה נכון יותר לשמר את הלוחות למעלה בשמים ואולי אח"כ לשכנע את הקב"ה בכל זאת להורידם.  או להעביר מסר לעם ישראל שאי אפשר לפסוח על שני הסעיפים, אי אפשר לחשוק כביכול בקב"ה ולהתנהג באופן בלתי מוסרי, בלתי ערכי ולעבוד עבודה זרה. בני ישראל היו חייבים להבין מה הפסידו במעשיהם ולכן משה בוחר לתפוס את הלוחות להוריד אותם לארץ ולשבור אותם. זאת הדרך היחידה שבה יבינו בני ישראל את גודל ההפסד ומכאן נבנה סדר חדש אשר מלווה את עם ישראל עד היום. 

היכולת להתחיל מחדש בשירות הציבורי לא קיימת, אבל לא פעם נפגשתי עם מנהלים שאמרו לי בצורה ברורה שעובדים התקשרו אליהם אחרי סיום תפקיד ואמרו להם – אם היינו מבינים מה הפסדנו ואיזו הזדמנות הייתה לנו לפרוח, לפעול באמת, היינו מתנהגים אחרת. 

צד את הבריות בפיו

בין שקל הכסף לעגל הזהב

חטאם של נדב ואביהו

וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי

הגבורה – לשבור את הלוחות

בסיפא של דבריו, בעל הכתב והקבלה, מסביר שהמשמעות הנוספת היא שמשה רבנו לא פחד מהמציאות של שבירת הלוחות וזה מתבטא בפועל "ואתפוש", הוא אומר לבני ישראל – לא עשיתי את זה כדרך אגב, זה לא קרה בטעות, פעלתי באופן ברור וידעתי בדיוק מה אני עושה. כאשר שברתי היה לי ברור שהלוחות יקרים ואלוקיים ובכל זאת שברתי אותם, בדיוק כמו שמסביר לנו הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה): 

"ואתפש – עד כה נשאתי אותם על שתי ידי; הייתי רק הנושא והמביא של אוצר שהופקד בידי. אך למראה חטאכם, תפשתי אותם. פעלתי על דעת עצמי, על פי החלטתי שלי. הבנתי ששליחותי הגיעה לסיומה, ושתהיה זו בגידה באוצר שהופקד בידי אם אעשה אתכם לשומריו". (רש"ר הירש, דברים ט, יז)

משה מבין שאי אפשר לקיים מציאות של שקר, מציאות שבה יש לוחות אלוקיים בארץ ולצידה מציאות המנוגדת ללוחות אלו – עבודה זרה, פגיעה באנשים, פעולות לא מוסריות וחטאים. אי אפשר לקיים מציאות כזו, התקנה של מציאות כזו זו שבירה והתחלה מחדש. התיאורים האלו של משה רבנו מתחברים עם דברי המדרש, לפיו מהפסוק הזה לומדים חז"ל, את ההגדרה של "גיבור", כפי שמובא במדרש :

"אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו, וְכֻלָּן מִמֹּשֶׁה. גִּבּוֹר – דִּכְתִיב "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וְגוֹ' וָאֶשְׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם"". (ילקוט שמעוני, שצ"ו, ד')

משה רבנו מביס את עמלק, כובש ומביס מעצמות כמו סיחון ועוג וחז"ל בוחרים ללמוד את ההגדרה של "גיבור" מהפעולה של שבירת הלוחות. גיבור זה אדם שיודע מה הפעולה הנכונה לעשות והוא לא מפחד לעשותה, למרות מגבלות כאלו ואחרות. גיבור זה אדם שפועל גם בניגוד לדעות אחרות וללחצים, כי הוא מבין שזאת הדרך הנכונה וזאת האמת לאמיתה. גיבור זה אדם שלא מפחד ללכת ולצעוק את "צדקת הדרך", גם כאשר מסביבו המון מתלהם שרוקד סביב עגל ומדורות. זהו גיבור.

גיבור זה אדם שעושה את פעולתו גם אם בדרך צריך להיאבק עם הקב"ה בעצמו או עם שבעים מזקני ישראל שמנסים למנוע ממנו את שבירת הלוחות, כמו שמלמד אותנו המדרש שאכן קרה :

"אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נְחֶמְיָה, הַלּוּחוֹת אָרְכָּן הָיָה שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שְׁלֹשָה, וְהָיָה מֹשֶׁה מַחְזִיק בִּשְׁנַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנֵי טְפָחִים רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְגָבְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְאָחַז בַּלּוּחוֹת וְשִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו". לְפִיכָךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ. עַל מָה שִׁבְּרָן ? עַל שֶׁפָּרַח הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ שִׁבְּרָן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְדֹאַר שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וּפְרוֹזְדּוֹגיי״‎א בְּיָדוֹ לְהִכָּנֵס בַּמְּדִינָה, וְעָבַר בְּתוֹךְ הַנָּהָר וְנָפְלוּ הַכְּתָבִים לְתוֹךְ הַמַּיִם וְנִמֹּחוּ הָאוֹתִיּוֹת. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַדֹּאַר. קְרָעָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. מָה רָאָה, רָאָה הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ". (מדרש תנחומא, עקב יא)

המדרש בסיומו מסביר מדוע שבר משה את הלוחות. משה, בעודו בשיא הדרמה, רואה את האותיות פורחות באוויר, הוא מבין המציאות האלוקית לא יכולה לסבול את מציאות החטאים בארץ ולכן האותיות נעלמות מהלוחות והמהות נעלמה מה שנשאר הוא לשבור את הלוחות.

כאשר המהות, הרוח, הנשמה, הלב לא יכול להיות מושג בארץ והביטוי לכך הוא אותיות פורחות מאליהן, הרי שאין טעם בלוחות, הרי שיש צורך להתחיל מחדש. ברגע שלא ניתן לפעול, לא ניתן להשיג את המטרות, ברגע שלא פועלים ברוח ובעוצמה הנכונה, אין שום טעם להיות חלק מתשתית שכל תכילתה ועניינה היא להחזיק את עצמה.

הוצרך לתפוס בידו

האדמו"ר מרוז'ין (1796-1850, אוקראינה) מסביר את העניין היסודי הזה, האותיות לא נעלמו, המהות לא נעלמה, הרוח והנשמה לא פגו, הן פרחו והתנתקו מלוחות האבן  ונשארו שלמות, כך שניתן להחזירן במציאות אחרת:

"רק אבן-הלוחות שהייתה לעיניכם, היא אשר נשברה, אולם פנימיותם של הלוחות ואותיותיהם פרחו ונשארו שלמות כבתחילה". (בשם הה"ק מרוזין, מעינה של תורה עמוד נד)

באותו הקו מסביר אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י), ברגע שהתבררה המציאות של עם ישראל, הוסר כוח הקדושה מהלוחות והם הפכו להיות מלוחות שנושאות את עצמן ללחות שצריך לתפוס בצורה אנושית ולכן משה נדרש לתופשן:

"ואתפש בשני וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לתופשם והלא בידו היו. ואולי כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה ולא היתה ידו משגת לקחת אותם, וכמו שדקדק לומר בפסוק שלפני זה ושני הלוחות על שתי ידי ולא אמר בשתי ידי או בידי, אלא נתכוון לומר שלא היו בידיו ממש אלא גבוהות למעלה מידיו והיו נושאות עצמן, ואחר שראה העגל הוסר כח קדושתם והוצרך לתופשם בידו". (אור החיים, דברים ט, יז)

כאשר הרוח נעלמת הכל נהיה כבד יותר. הכל נהיה יותר קשה. יש צורך לייצר מציאות אחרת שבכוחה להתמודד עם המציאות החדשה.

כדי שמהלכים כאלו יוכלו להתרחש, נדרשת מנהיגות אמיצה, מנהיגות ששמה את המשימה, את האומה, את המהות לפני כל דבר אחר, לפני כל אינטרס אחר.  הרבי מלובביץ (1902-1994, אוקראינה וארה"ב)  מסביר שכאשר משה מדגיש שהוא "תופס" את הלוחות הוא בעצמם אומר לעם ישראל, אני לוקח אחריות:  

הלוחות היו בבחינת 'כתובה' בין הקב"ה ובין העם. עתה, לאחר שהעם חטא בעגל, ה'כתובה' היא בבחינת קטרוג על העם. לכן שבר משה את הלוחות, ובכך 'קרע את הכתובה' שמכילה את הברית בין הקב"ה ובין עם-ישראל. אולם בכך לא די, שכן גם עצם שבירת הלוחות יש בה כדי לקטרג על העם – הנה, בגלל חטאו של העם נשברו הלוחות הכתובים ב"מעשה אלוקים". זאת רצה משה למנוע ב'תפיסתו' את הלוחות: משמעות הפסוק "ואתפוש בשני הלוחות" היא, שמשה רבנו 'תפס' את הלוחות, הוציאם מרשות העם והעבירם לרשותו. קודם לכן היה משה שליח של עם-ישראל להביא בעבורם את הלוחות, ועל-כן היו הלוחות בבעלות עם-ישראל כולו. מה עשה משה? 'תפס' לעצמו את הלוחות, העבירם לבעלותו, וממילא פעולת השבירה הייתה באחריותו האישית ולא הייתה יכולה להיזקף לחובת העם.…. לא זו בלבד ששבר את הלוחות כדי לכפר על העם; אלא אף 'תפס' את הלוחות והעבירם לבעלותו, כדי שגם אשמת השבירה לא תחול על העם אלא תהיה שלו בלבד !". (הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 51)

שנזכה לפעול מתוך כוחות של רוח, צדקת הדרך וכוחות לאומיים ולא על פי אינטרסים אישיים וצרים. שנזכה לעשות פעולות אמיצות, אמיתיות ונכונות כדי להתאים את המציאות ליכולת לפעול באמת למען האומה הישראלית ולא עבור שום דבר אחר.

שבת שלום.

שהדברים יהיו לרפואת אסף בן אביטל פסיה למשפחת סנדר, בתוך כל פצועי צה"ל.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".